סופר דדי - פורום הוריםברוכים הבאים לאתר סופר דדי - אתר ותיק ומקצועי המעניק ליווי והדרכת הורים צמודה. לרשותכם פורום הדרכת הורים בו תוכלו למצוא תשובות לשאלות המעסיקות אתכם בהתמודדות היומיומית עם ילדיכם. הייעוץ באתר ניתן ברוח הספר אלוהים בגובה העיניים - מדריך הסוקר את שלל המלכודות הנפוצות העומדות בפני הורים בעידן המודרני, ומציע אלטרנטיבה בהירה לשיטות חינוך ישנות שאינן מתאימות לנו עוד. 

>> להזמנות ופרטים אודות הספר

 תנו לילד להיות מספיק ילד
 כדי שבבוא היום ידע
להיות מספיק מבוגר
 
                                                     
                                                         אלוהים בגובה העיניים                               

 

 

 


ראשי

ידיים

05.03.14   12:20
עינת: ידיים
היי,

היינו בקשר כבר בעבר ותמיד פגעת בול :)
יש לי ילדה בת שנה וחמישה חודשים אוטוטו... היא ממש אוהבת להיות על הידיים וזה לא תמיד מתאים...
איך אני מלמדת אותה ללכת קצת יותר בכוחות עצמה (מיותר לציין שאם היא רוצה משהו היא יודעת ללכת לאורך זמן ואפילו רצה לעבר המטרה - היא הולכת ממש טוב כבר מגיל שנה)?
מה שאני עושה כיום הוא שאני מנסה להמשיך לצעוד... לא כ"כ אפשרי כי היא מנסה להיתלות לי על הרגליים וזה מלווה בקיטורים/ צעקות ואם אני מתקדמת בלעדיה אז היא פשוט עומדת במקום ובוכה בכי נעלב...
עם ילדי הראשון מצאתי את עצמי בגיל שנתיים וחצי סוחבת אותו די הרבה ולא בא לי לחזור על זה שוב.

תודה!
06.03.14   10:44
דני גיל
היי עינת,
תודה על הזה אבל בסופו של דבר זו את שמגדלת את הילדים שלך וזו את שפוגעת בול! יש משהו ברצון הזה של הקטנטנים להיות על הידיים שהוא הרבה תוצאה של בדיקה. הבדיקה: מי רוצה את זה יותר? אני או אמא שלי.

מתוך הצורך שלנו בנוחות או בהצבת גבולות הרבה פעמים קורה שמה שעולה מהבדיקה הזו דווקא מחזק את הספק של הילד. זה קורה כאשר אנחנו נגררים לקחת על הידיים ולא עושים את זה מתוך הבחירה החופשית שלנו.

לכן החשוב הוא שתקפידי על הכלל הבא: בכל פעם שאת לוקחת אותה על הידיים את עושה את זה מתוך הבחירה שלך וככה זה נראה. כלומר, אפילו אם היא בוכה ונורא רוצה על הידיים התגובה שלך יפה שתהיה אחת מהשתיים (אולי אבלבל אותך קצת עכשיו):

1. לא להיענות לה. ומיד נראה איך עושים את זה.
2. להיענות לה אבל מתוך מה שנראה כרצון שלך, כמי שאומרת לה: "בסדר חיים שלי... לא ידעתי שזה כל כך חשוב לך. אבל הנה אני פה וגם אני מתגעגעת וגם אני רוצה אותך הכי קרוב שאפשר".

החשוב הוא למנוע את המסר לפיו את עושה את זה בניגוד לרצונך, כשאת עייפה ומותשת, ורק מתוך התשוקה שלך לקבל שקט ממנה.

החיים הם לא שחור ולבן וזה בסדר להיות גמישים ולהגיד "כן" גם אחרי שאמרנו "לא". האופן שבו נעשה את הדברים הוא החשוב: הוא שמשדר לילד האם אנחנו סומכים עליו או חרדים כלפיו, והוא שעושה את ההבדל.

מתי לבחור ב- 1 ומתי ב- 2?

תלוי בך, בנוחות שלך שהרי, לקחת את הילד על הידיים לפעמים זה הרבה יותר נוח מהאפשרות לצעוד אתו ברגל. אבל - כאשר המחשבה היא שבכך אנחנו מרגילים אותו להיות על הידיים וכו' הרי שזו בדיוק המלכודת.

כאשר את מחליטה שהיא לא על הידיים ויש לך את כל הסיבות הטובות (שלך!) ההצעה שלי להשתחרר מהאחיזה שלה ובאמת ללכת, כפי שכתבת, אבל בלי להסתכל עליה ולהמתין לתוצאות. תתקדמי, שימי את תשומת הלב במקום אחר (נניח בשיחת טלפון) והמתיני לתגובה שלה.

מקווה שלא בלבלתי אותך :) אבל למקרה שכן אז אני כאן..
06.03.14   12:09
עינת
תודה :)
את ההענות אני בהחלט אאמץ - נשמע מאוד מאוד הגיוני.
לגבי האיך בנקודה הראשונה ... אני אתקדם קצת והיא עומדת ובוכה... לא להזמין אותה לבוא? פשוט להראות עסוקה ולחכות שתגיע אליי? ואז? כשהיא מגיעה, לשבח אותה? ולהזמין אותה ללכת איתי יד ביד ואם היא שוב בוכה, אז אותו תסריט מחדש?

07.03.14   13:10
דני גיל
כן, להראות עסוקה ולהמתין שתגיע, לא לעשות מזה עניין לפני שהיא מגיעה אלייך וגם לא אחרי, כלומר - אין צורך לשבח. השאלה שלי אלייך - מתי זה קורה? האם במעבר בין האוטו לבית או בזמן טיול ברחוב/קניון?

באופן כללי, ובגיל הזה, ככל שמדובר במסלולי הליכה ארוכים חשוב שתהיה לנו עגלת טיולון כזאת, שהיא תענוג לילדים. ולהורים. כשמדובר במעברים קצרים שוב עולה שאלת הנוחות שלך: האם על הידיים או ברגל. מה שהיה חשוב לי בתגובה הקודמת הוא לתת לך את ה"חופש" לבחור באמת לפי מה שנוח לך ובלי להרגיש שאת עושה טעות כשאת לוקחת על הידיים.

בכל מקרה, התוצאה של הבחירה הזאת היא ילדה שרוצה פחות על הידיים, ואם זה לא קורה נבדוק שנית. אני זוכר את ילדיי בגיל הזה, ואת עצמי כאבא, השאלה לא הייתה כמה זמן אני יכול לסבול אותם על הידיים אלא כמה זמן הם יכולים לסבול אותי בעודי מחזיק אותם. על הידיים. ועל הדרך מחבק, מנשק, מסניף, "מציק". מה בעצם שחרר אותי לעשות את כל זה? הידיעה המוחלטת שזה בסדר, ושאני לא מעודד הרגלים רעים ותלות על הידיים.

כל התשובה הזאת, כמו הקודמת, מכוונות לאפשר לך (!) חיים נוחים עם הבת שלך, וכתוצאה מכך לעשות את הדבר הנכון. אין פה שום דבר שקשור למגוננות יתר, פינוק, רחמים על הילדה. לפעמים אני רואה הורים בתור ממושך לרופא, או בקופה בסופר, והילדים בגילאים של הילדה שלך תלויים עליהם. ההורים מזיעים ומותשים, שום דבר לא נראה שם מתוך רצון או בחירה חופשית של ההורה, ואם כך נשאלת השאלה - למה? למה אתם עושים את זה לעצמכם?
10.03.14   12:37
עינת
במעברים הקצרים אין לה בעיה, היא כבר יודעת שהיא הולכת לבד ועושה את זה לגמרי בכיף!
זה יכול לקרות בגינה... שפתאום היא מבקשת ידיים ו"מדרבנת" אותי עם הרגליים ומצביעה לי על המקום הבא אליו היא רוצה להגיע :).
וגם זה יכול לקרות כשאני נמצאת בסביבה עם הבייביסיטרית והיא חוששת שזה אומר שאני תיכף הולכת כי היא נמצאת אז היא נדבקת אליי בצורה קיצונית, למרות שלא תמיד אני באמת הולכת ומחובתי לציין שברגע שאני הולכת אז היא נשארת איתה בכיף ומאוד נהנית.
10.03.14   19:04
דני גיל
אז תני לה עינת. תני לה בכמויות, השביעי את רעבונה, כמה שאת "יכולה". "יכולה" כלומר עד כמה שנוח לך וכיף לך עם זה. שימי לב:

את יושבת בגינה ומשוחחת עם חברה שלך על דברים מעניינים - את לא "יכולה".

את יושבת בגינה וממש אין לך חשק לקום, בלי קשר לכלום - את לא "יכולה".

את יושבת בגינה ורוצה את הגוזל שלך קרוב אלייך - את כן "יכולה".

את נמצאת איתה בנוכחות הבייביסיטר והיא נדבקת אלייך - תני לה להידבק. רק הקפידי להדביק אותה חזק :)

כלומר, איפה שאת "יכולה" את נותנת לה את זה ובגדול. איפה שלא אז את פוטרת את עצמך. בחיוך. כמי שאומרת:

"אני שלמה עם עצמי ועם הבחירות שלי"
"סומכת עלייך!"
11.03.14   13:06
עינת
תודה :)
לשליחת תגובה

שם

אימייל (לא חובה)   לצורך עדכונכם בקבלת תגובה

תגובה

הקלידו את קוד האימות

 

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com