סופר דדי - פורום הוריםברוכים הבאים לאתר סופר דדי - אתר ותיק ומקצועי המעניק ליווי והדרכת הורים צמודה. לרשותכם פורום הדרכת הורים בו תוכלו למצוא תשובות לשאלות המעסיקות אתכם בהתמודדות היומיומית עם ילדיכם. הייעוץ באתר ניתן ברוח הספר אלוהים בגובה העיניים - מדריך הסוקר את שלל המלכודות הנפוצות העומדות בפני הורים בעידן המודרני, ומציע אלטרנטיבה בהירה לשיטות חינוך ישנות שאינן מתאימות לנו עוד. 

>> להזמנות ופרטים אודות הספר

 תנו לילד להיות מספיק ילד
 כדי שבבוא היום ידע
להיות מספיק מבוגר
 
                                                     
                                                         אלוהים בגובה העיניים                               

 

 

 


ראשי

הילד צועק מתחצף ומקלל

09.05.13   5:56
לילך: הילד צועק מתחצף ומקלל
בני בן 5.5 , צועק בקול רם בעת משחק או כאשר רואה שאני עסוקה/מדברת עם מישהו אחר וזה מאוד מפריע להתנהלות שלנו בבית הוא פשוט לא נותן לי לנהל שיחה עם אף אחד אחר חוץ ממנו וכשאני מדברת איתו ומנסה לנהל איתו שיחה, הוא ברוב הפעמים מתעלם ממני.
לדעתי העניין התחיל עם לידת האחים שלו. הוא היה רגיל להיות בן בכור יחיד ומפונק ופתאום הם הגיעו לעולם ולקחו לו הרבה מהזמן הפנוי ומתשומת הלב שלנו. אני מקדישה לו זמן ותשומת לב עד כמה שאני יכולה אבל מרגישה שזה לא מספק אותו, הוא מאוכזב ולא תמיד מוכן לשתף פעולה גם שאני כבר פנויה ורוצה לשחק ולהיות איתו.

כאשר אני מעירה לו על הצעקות שזה מאוד מפריע ולא נעים הוא מגיב בסגנון - "די אמא, את חוצפנית טיפשה וטמבלית. אמא טמבלית, אמא שקרנית". אני כועסת עליו ואומרת לו שהוא מדבר ממש לא יפה וזה לא נקרא כיבוד הורים. לפעמים אני מאיימת עליו שאני אספר גם לגננת ולילדים בגן איך הוא מתנהג לאבא ואמא ושהוא לא מכבד אותנו. כשהוא ממשיך בשלו וחוזר על כך, אני מכניסה אותו לחדר בכוח- כי הוא מסרב ללכת לשם. זה תמיד מלווה בבכי וצעקות וקללות שלו. אני נאלצת לפעמים להחזיק אותו בכח שלא יצא מהחדר ואומרת לו- אתה לא תצא מכאן עד שתחליט שאתה מדבר יפה לאמא. באיזשהו שלב אני חוזרת לעיסוקיי והוא חומק מיד מהחדר, אני אומרת- יצאת מהחדר? יפה, אני רואה שהחלטת להתנהג ולדבר יפה- הוא כועס ואומר- "די אמא", לפעמים הוא מסנן שוב מפיו - "שקט אמא חוצפנית".
אני מרגישה שאני לא מצליחה להתמודד עם זה כמו שצריך.

מכעיס אותי שאני צריכה לחזור שוב ושוב על אותם משפטים- "תפסיק לצעוק, זה לא נעים איך שאתה מדבר, לא מקובלת עלי ההתנהגות החוצפנית הזאת. אני הרי יודעת שבני חכם והוא יודע בדיוק מה אני רוצה והוא עושה לי דווקא. מכעיס אותי שאני צריכה להכניס אותו לחדר בכוח - זה לא מרגיש לי נכון להשתמש בכוח. זה מכניס אותי לפינה של מאבקי כוח מולו. הכי הייתי רוצה- להתעלם ממה שהוא אומר. אבל אני לא רוצה שהוא יקבל לגיטימציה לדבר אלי כך וגרוע מכך- הוא נותן דוגמה לאחים הקטנים שלו ואם אני לא מגיבה, אחותו הקטנה חוזרת אחרי המשפטים שלו כמו תוכי. אז מה עושים? איך מתנהגים?

ואני אנצל גם את ההזדמנות ואת התיאור הנ"ל לשאול עוד שאלה שלא קשורה- מתלבטים אם להעלות אותו לכיתה א' כי הוא גבולי בגיל. בעקבות התנהגותו הנ"ל אני חשה שהוא עדיין אינו בשל רגשית. חוששת שהוא יפריע למהלך השיעור בעיקר אם יתעוררו לו אילו שהם קשיים שהוא יצטרך להתמודד איתם ויצור מעגל של כעס מצד המורים - שנאה ללכת לבית ספר.
הילד מאוד חכם - אפילו מעל הממוצע לגילו ורוצה לעלות לכיתה א', אבל לא נראה לי שהוא יודע בדיוק מה מצפה לו שם. האם אני צודקת בהחלטתי להשאיר אותו שנה נוספת בגן?
10.05.13   0:12
דני גיל
היי לילך,
אם הילד מאוד חכם, כלומר שהיכולות הלימודיות שלו כפי שאת כותבת הן מעל הממוצע, ואם הוא מביע רצון לעלות לכיתה א' (נתון חשוב) אז יכול להיות שהדבר הנכון עבורו הוא באמת לעלות לכיתה א', למרות גילו הגבולי שמאפשר לך את זכות הבחירה. אני גם לא חושב שהדברים שכתבת קשורים לעניין המעבר לכיתה א'.

תראי, מה שקרה לכם הוא מה שקורה להרבה הורים לילד בכור, שבעצם חותמים עם הילד על מעין חוזה לא רשמי כזה, ממש מעט לאחר הלידה, ובחוזה הזה יש "נסיך" שהוא בעל הזכויות ויש אתכם ההורים - החייבים. וזה ההסכם: לכם החובות ורק החובות ולו הזכויות ורק הזכויות. את, לדוגמה, תשוחחי בטלפון עם חברה שלך והוא ינג'ס לך בזמן הזה עם שאלות וידרוש תשובות כאן ועכשיו, גם שזה מפריע לך. ולמה זה? כי מותר לו, כי זו ההבטחה מבראשית.

הבעיה כמובן עם "הסכמים" מהסוג הזה היא חוסר היכולת לקיים אותם, מה שמשאיר בסופו של דבר את שני הצדדים עם תסכול עמוק ועם התחושה שהם נבגדים כל הזמן: הוא כל הזמן צריך להתמודד עם "הרעת תנאים" ואת עם הנתון הכואב שהילד שלך מקלל אותך. והבעיה שמתלבשת על הבעיה הזאת היא היציאה של הילד אל ה"עולם", שלא מוכן, ובצדק, לקבל את התנאים של החוזה הזה. ואז הילד רב עם כל העולם. שוב... מנקודת המבט של הילד, התחושה היא כל הזמן שיש פה הבטחה שהופרה, ומכאן התסכול העמוק שלו, שהוא תסכול אמיתי.

את חייבת לעשות פה שינוי, אין שאלה בכלל, ומה שיותר מהר. ולמרות האמפתיה שלי וההבנה לילד ההמלצות שלי לכם תהיינה קשות עבורו. צפו מראש למשבר ואם לא תבחינו במשבר הרי ש.. משהו אתם עושים לא מספיק טוב.

להפוך את הקערה על פיה - זה מה שאתם צריכים לעשות. בלי היסטריה אמנם אבל בשיא הנחישות. את כל הזמן, כל יום, צריכה לחיות את המשוואה: ילד רע מקבל אמא "רעה". לא יכול להיות שהוא יגיד לך חוצפנית/טיפשה/טמבלית ותעברי עם זה לסדר היום. הוא הרי צריך אותך: שתעשי בשבילו, תכיני לו, תעזרי לו בהתארגנות למקלחת, אבל מרגע שקרה הדבר, שנחצה הקו האדום, את לא שם!

את כבר לא אותה האמא החיונית והחיובית שהיתה לו לפני דקות אחדות כי קרה משהו דרמטי מאז ולכן את צריכה את הזמן שלך. לעכל. להירגע.
מרגע זה את מפסיקה לבקש ממנו ומתחילה לדרוש, את לא מחייכת אליו ולא נחמדה איתו. וזהו. עזבי את כל המאבקים המיותרים שאת מנהלת איתו, כל הדחיפות לחדר וכו' (למה לך?), הניסיונות להעניש, עזבי את הכעסים ואת ה"אתה לא תדבר אליי ככה אתה שומע אותי!!!", זה מיותר ובעיקר מקרין חולשה. להיפך, הוא שיכאב ויכעס כמה שהוא רוצה בעוד שאת הסמכותית, החזקה, שקובעת את העובדות בשטח, את בעלת הבית.

את כותבת: "כאשר אני מעירה לו על הצעקות שזה מאוד מפריע ולא נעים הוא מגיב..."

אל תסבירי לו שזה לא נעים וככלל אל תעייפי את עצמך עם מילים, הסברים ושכנועים. תגידי לו שתי מילים בלבד בטון אסרטיבי: "זה לא". ואם הוא לא נשמע לך תעברי הלאה, אל תתעסקי בו ובמה שמרגיז אותך, אבל תמתיני שהוא יצטרך ממך משהו ואז.. הוא צריך לפגוש אמא אחרת, אמא שחל בה שינוי.

את כותבת: " אני מקדישה לו זמן ותשומת לב עד כמה שאני יכולה.."

אני מבין מה התכוונת להגיד ובכל זאת, תסתכלי גם על עצמך, אל תקדישי לו תמיד כמה זמן שאת יכולה ותתחשבי גם על כמה שאת רוצה וכמה שמתאים לך.

ככלל, אל תנהלי איתו דיאלוג כאשר הוא מטיח בך האשמות (אני לא מדברת איתך ככה), אל תיקחי אחריות על שביעות הרצון שלו: אם הוא משתף אותך בכך שמשעמם לו הוא יקבל את תשומת הלב שלך, אבל אם הוא מאשים אותך ותובע ממך פתרונות אל תכנסי למלכודת הזאת.

כדי להגיע מוכנה רגשית לכל התהליך הזה אציע לך את התרגיל הבא:
קומי מחר או מחרתיים בבוקר, תתלבשי יפה, תסתכלי במראה ותרימי את הראש, תגידי לעצמך:

אני אישה טובה ואני אמא טובה, המקום הזה הוא הבית שלי ומגיע לי לקבל כאן את הטוב ביותר. יום טוב לי.

אגב, התוצאה של כל התהליך הזה תהיה הבן שלך שפתאום יתחיל לחבק אותך סתם ככה בלי קשר לכלום.
12.06.13   12:13
לילך
שלום לך,

אני רוצה לעדכן ולהוסיף לשאול. פעלתי כעצתך, לאחר שהילד מקלל ומתחצף אני אומרת לו שלא יבקש ממני כלום, כלום! בהתחלה הוא ממש נבהל וחיבק אותי וניסה להתחנף - "לא תהיי אמא שלי יותר"? אני אומרת לו שאני ממש כועסת עליו שהוא מתנהג ממש כמו פרא אדם וההתנהגות הזו לא מקובלת עלי. לא מתחצפים ולא מקללים את אמא גם אם מאוד כועסים עליה. הוא ביקש סליחה ו"אני לא אעשה את זה יותר את סולחת לי אמא"? אני- "כן אבל בתנאי שתעמוד בהבטחה שלך ותתנהג יפה"! ואז שוב מגיע רגע שאני מבקשת ממנו לעשות משהו והוא לא רוצה- למשל לחגור חגורת בטיחות ברכב. אני עוצרת את הרכב ומחכה לו שיחגור עם שאר הילדים ברכב שבינתיים גם הם מתחילים לאבד סבלנות אבל אותו זה לא מעניין והוא לא מסכים. אני כועסת עליו ובטון מצווה אומרת לו- "תחגור את עצמך מיד או שאני מורידה אותך מהרכב ונוסעת תישאר כאן לבד". הוא- "לא רוצה! את חוצפנית ומעצבנת אמא מטומטמת"! אני- "אין בעיה! תשכח מזה שיבואו אליך הביתה החברים השבוע ובכלל אם אמא חוצפנית ומטומטמת אולי אני לא אבוא מחר לקחת אותך מהגן. תחפש לך אמא אחרת, לא חוצפנית ולא מטומטמת"! בסופו של דבר אני חוגרת אותו תוך שימוש בכוח ותוך כדי שהו כמובן מנסה להכות אותי ומקלל.
אנחנו מגיעים הביתה, אני נותנת לאחותו לאכול. והוא מבקש גם. ברור לי שאני לא יכולה למנוע ממנו צרכים בסיסיים. אחר כך הוא הולך לחדר ומשחק לבד עם עצמו אם אני לא אקרא לו ואבקש ממנו משהו או אעביר לו מסר בעצמי זה לא מעניין אותו. עד שאבא שלו בא ומדבר ומשחק איתו כרגיל כמובן אחרי שנזף בו על התנהגותו לאמא.

אני חושבת על זה- על המודל שאני נותנת לילד שלי להתנהגות בזמן כעס. קודם כל אולי הוא אומר לעצמו- אמא קיימת- בשביל לבקש ממנה צרכים בסיסיים אי אפשר לשתף אותה במחשבות וברגשות כי רוב הזמן היא כועסת עלי ולא נחמדה אלי כי רוב הזמן אני מתחצף אליה. מצד שני איך אני אביע את מחאתי על כך שאני כועס? הוא פעם שאל אותי גם בפירוש- "אמא, ילד טוב זה ילד שעושה כל מה שאומרים לו"? אני קצת התייבשתי מהשאלה כי אני רוצה לחנך את הילד שלי להיות ילד טוב, מנומס אבל לא אחד שאין לו חשיבה עצמאית.

אני באה לומר לילה טוב לאחותו ונותנת לה חיבוק ומרגישה שזה לא נכון למנוע ממנו את החיבוק למרות שהוא התנהג לא יפה. כי הוא לומד שכועסים- שומרים טינה, לא מתייחסים יפה מתבודדים ומנדים את האדם שכעסנו עליו. בעתיד כשהוא יכעס עלי ולא משנה מאיזו סיבה הוא ינקוט בדיוק באותה השיטה שיכולה להוביל אותו לתהום של בדידות חברתית ומערכות יחסים לא תקינות שכוללות שמירת טינה ובדידות.

מה בכל זאת עושים? איפה בדיוק אני טועה בהתנהלות שלי ובמחשבות שלי? איך אפשר להפסיק את הקללות הבלתי נסבלות האלה?

בקשר לצעקות - לאחר שכתבתי לך שמתי לב שזה לא רק עניין של תשומת לב אלא לפעמים צעקות תוך כדי משחק- הוא משמיע קול של סירנה בעוצמה בלתי נסבלת ואין לו בעיות שמיעה!! מה אפשר לעשות בנושא הזה?
13.06.13   13:27
דני גיל
היי לילך,
חשוב לי להתייחס כמעט לכל משפט שכתבת לי ו... כך נעשה:

"פעלתי כעצתך, לאחר שהילד מקלל ומתחצף אני אומרת לו שלא יבקש ממני כלום, כלום! בהתחלה הוא ממש נבהל וחיבק אותי וניסה להתחנף - "לא תהיי אמא שלי יותר"?"

את אומרת לו (במצבים דומים בעתיד): "אני אמא שלך, ותמיד אהיה אמא שלך. אני אוהבת אותך ותמיד אוהב אותך". זהו. ובשלב זה את ממשיכה להתנהג כרגיל אבל לא ממהרת לחזור ולהיות האמא הנמרצת והחיונית שהיתה שם לפני כן. המסר לילד: רגע-רגע.. קרה פה משהו שלוקח לי זמן לעכל אותו.

"אני אומרת לו שאני ממש כועסת עליו שהוא מתנהג ממש כמו פרא אדם וההתנהגות הזו לא מקובלת עלי. לא מתחצפים ולא מקללים את אמא גם אם מאוד כועסים עליה"

מיותר. ילדים לומדים ממעשים ולא ממילים. והמעשים: בדיוק מה שכתבתי לך עכשיו בהתייחס לציטוט הראשון. הכי אפקטיבי.

"הוא ביקש סליחה ו"אני לא אעשה את זה יותר את סולחת לי אמא"? אני- "כן אבל בתנאי שתעמוד בהבטחה שלך ותתנהג יפה"!"

אל תעמידי לו תנאים כאשר את סולחת לו. אם את מרגישה שהוא משתמש באופציית ה"סליחה" כמתן רשות לעשות מה-בא-לו (שהרי.. תמיד אני יכול לבקש סליחה ואמא תסלח לי) אז תשתמשי בכך כהזדמנות לחדד את המסר ולומר לו שלא הסליחה היא העניין אלא העובדה שזה קורה שוב ושוב.

"ואז שוב מגיע רגע שאני מבקשת ממנו לעשות משהו והוא לא רוצה- למשל לחגור חגורת בטיחות ברכב. אני עוצרת את הרכב ומחכה לו שיחגור עם שאר הילדים ברכב שבינתיים גם הם מתחילים לאבד סבלנות אבל אותו זה לא מעניין והוא לא מסכים"

אוקיי. טוב עשית שעצרת עם הרכב ועכשיו לילך אני רוצה לגלות לך סוד: במקום לבקש ממנו, לדרוש ממנו ולצפות ממנו לחגור את עצמו, צאי מהרכב, גשי אליו ועשי זאת בעצמך. אפילו אם הוא מתנגד. תעשי ככה (אכיפה פיזית) כל פעם שאת זקוקה לשיתוף הפעולה שלו ותמנעי מהדבר הבא:

"אני כועסת עליו ובטון מצווה אומרת לו- "תחגור את עצמך מיד או שאני מורידה אותך מהרכב ונוסעת תישאר כאן לבד""

יתרה מכך, אל תאיימי ובמיוחד אל תאיימי סתם. זה הופך אותך ל"אמא סתם", אמא כזו שבאמת מיותר להקשיב לה. זה גם בדיוק מה שמזין את הקונפליקט ויוצר את המעגל הבא:

"הוא- "לא רוצה! את חוצפנית ומעצבנת אמא מטומטמת"!"
"אני- "אין בעיה! תשכח מזה שיבואו אליך הביתה החברים השבוע ובכלל אם אמא חוצפנית ומטומטמת אולי אני לא אבוא מחר לקחת אותך מהגן. תחפש לך אמא אחרת, לא חוצפנית ולא מטומטמת"!"

אווצ'... בדיוק מה"דו-שיח" הזה אנחנו רוצים להימנע. ותהי את הראשונה למנוע את זה ובכך לשמש לו דוגמה אישית.

"בסופו של דבר אני חוגרת אותו תוך שימוש בכח ותוך כדי שהו כמובן מנסה להכות אותי ומקלל"

ולכן להבא תעשי את זה ב"תחילתו של דבר".

"אנחנו מגיעים הביתה, אני נותנת לאחותו לאכול. והוא מבקש גם. ברור לי שאני לא יכולה למנוע ממנו צרכים בסיסיים"

את לא יכולה ולא רוצה ולכן מלכתחילה תתני לשניהם ובכלל.. אל תגיעי למצבים האלה שאת חיה את המאבק, מושכת אותו על פני כל היום. להיפך, תחשבי "היה ונגמר" כאשר כל הדברים שאת לומדת כרגע יסייעו לך גם ליישם את זה.

"אחר כך הוא הולך לחדר ומשחק לבד עם עצמו אם אני לא אקרא לו ואבקש ממנו משהו או אעביר לו מסר בעצמי זה לא מעניין אותו. עד שאבא שלו בא ומדבר ומשחק איתו כרגיל כמובן אחרי שנזף בו על התנהגותו לאמא"

מיותר... ממש מיותר. תשאירו את אבא "נקי" עבורו.

"אני באה לומר לילה טוב לאחותו ונותנת לה חיבוק ומרגישה שזה לא נכון למנוע ממנו את החיבוק למרות שהוא התנהג לא יפה. כי הוא לומד שכועסים- שומרים טינה, לא מתייחסים יפה מתבודדים ומנדים את האדם שכעסנו עליו"

לילך, ברור שאת לא אמורה למנוע ממנו את החיבוק. החיבוק חייב להיות שם. בלי החיבוק, החום והאהבה שלך כלום לא "יעבוד". המשוואה - ילד "רע" מקבל אמא "רעה" - אפקטיבית לזמן מוגבל, הצמוד לאירוע שבו הילד קילל אותך.
13.06.13   19:00
לילך
מאוד מודה לך על התשובה. אני מצטערת שאני ממשיכה לשאול ומקווה שאני לא מטרידה אבל תבין שמאוד קשה לי ליישם את מה שאתה אומר בלי לראות איך זה מתבצע בפועל, כלומר אם היה לי מודל הורי נכון לכעס בוודאי הייתי יודעת איך להתנהג גם עם ילדי וגם עם אנשים מסביב כשאני כועסת.

כשאני עשיתי משהו שהכעיס את הורי- קיבלתי מכות, נודתי והושפלתי (האמת אני זוכרת שככל שהושפלתי יותר על ידם כך הצורך לקלל אותם הלך וגבר- מן צורך להלחם בכל האמצעים שאני יכולה כדי להחזיר להם.)
אני בוודאי לא אחנך את ילדי בדרך כזו אבל ליישם משהו שלא נצפה זה קצת קשה שאתה נתקל בסיטואציות שונות ולכן אני רק רוצה לראות אם הבנתי ואני אראה אם זה מתאים על עוד דוגמאות- נאמר שאני רוצה שהילד יכנס עכשיו למקלחת והוא עסוק בצעצועים שלו. בד"כ אני מבקשת כמה פעמים והוא מסרב ואני כועסת עליו. עכשיו במקום לבקש אני אקח לו את היד ואגרור אותו לכיוון המקלחת תוך כדי שאגיד- עכשיו מתקלחים! מסרב לאסוף צעצועים- אני בד"כ מאיימת עליו שאני אזרוק לו את הצעצועים אם לא יאסוף והוא- אחרי הרבה זמן בסופו של דבר אוסף אז מה במקום האיום? לאסוף במקומו? לאסוף יחד איתו? להתנות את זה כמעבר לשלב הבא בלו"ז- נגיד אם הוא מאוד רעב לפני ארוחת ערב אני אוכל להגיד לו לא נוכל לאכול לפני שכל הצעצועים במקום?

אם הוא מקלל תוך כדי, אני אומרת לו שלא מדברים כך לאמא או שלא מגיבה בכלל? בכל מקרה אני אהיה אמא לא נחמדה ולא חיונית- זה אני לא ממש הבנתי כי אני חייבת להמשיך לתפקד ולהיות למען שאר האחים וגם הבנתי ממך שאני לא צריכה לנדות אותו כלומר אם אני מציעה לשחק עם אחותו אז גם מציעה לו אבל אני כן מדברת איתו בצורה יבשושית של כן ולא ושחור לבן, אם הוא שואל אם אני כועסת ולמה- אני יכולה להגיד שאני כועסת כי אני מצפה ממנו לדבר אלי בצורה מכבדת. אני צריכה להבהיר שבכל מקרה אני אוהבת אותו. ומתי בדיוק אני אמורה לשכוח מהכל ולהתנהג כרגיל ברגע שהוא מתנצל?

אני קצת חוששת שהבן שלי לא ירגיש בצורה הזו שאני באמת כועסת. אולי בגלל שאני לפעמים גם מדברת איתו כך שאני מאוד עסוקה והוא עלול להבין שממשיכים עסקים כרגיל ובכלל לחשוב שאני מתעלמת ממה שהוא עשה וזה יהפוך את התנהגותו ללגיטימית. ואחותו היא כמו תוכי חוזרת אחריו- אם אני לא נותנת לה משהו שהיא רוצה אז היא קוראת לי חוצפנית ומטומטמת. היא רואה שאני לא מגיבה לו אז למה שלה אני אגיד משהו? זה לגיטימי מבחינתה.
14.06.13   12:13
דני גיל
את פשוט גדלת למודל הורי מאוד מסוים וכאשר את, כאמא, מנסה ליצור מודל הורי אחר את מתקשה כיוון שהאלטרנטיבה לא מוכרת לך. אני מבין את הקושי שלך להבין את הגישה שלי וההצעות שאני מציע לך באמצעות התכתבות, לכן טוב שאת חוזרת ושואלת, אבל אם את מרגישה שזה לא מספיק אל תהססי לפנות להדרכה אישית כי זה (יותר מדי) חשוב ואם צריך אז צריך.

מניסיוני עם הורים אני יודע שהמורכבות התפקודית שלהם היא בעלת המשמעות כך ש.. למשל, לא מספיק להיות אסרטיביים באכיפת הסמכות אלא גם לדעת מה לעשות במצבים שבהם לא קיים כלל קונפליקט ברקע, מה קורה אז? כמה רגעים מצחיקים אתם חווים ביחד עם הילדים? כמה אתם בכלל מרגישים ביחד? כמה מתוך הזמן היקר הזה מוקדש לבניית אמון ולחיזוק מערכת היחסים. במילים אחרות, כפי שכתבתי לך בתגובה הקודמת, בלי החיבוק זה לא "יעבוד". הכוונה למשמעות הרחבה של המילה "חיבוק".

את, מול הבן שלך צריכה להיות חזקה. וכשאת חוששת שאם תעשי כך וכך דברים ואם תמנעי מכך וכך דברים אז הבן שלך לא ירגיש שאת באמת כועסת אז חשוב שתדעי שהכעס הזה משדר חולשה. לכן אגב הילדים שלך מעזים לקרוא לך חוצפנית ומטומטמת.

את לא אמורה לכעוס ולהתלונן שהדברים לא נעשים. התפקיד שלך הוא לדאוג לכך שהדברים ייעשו, התפקיד שלך הוא להכריע את המאבק ולא להזין אותו. אם הילד שלך לא מוכן להיכנס לאמבטיה כי הוא עסוק בצעצועים שלו אז קחי לו את הצעצועים, "שבי לו על הווריד" ואל תתני לו לזוז ימינה ושמאלה עד שהוא ניגש לאמבטיה. אל תזוזי ממנו, תישארי לידו ותושיטי לו יד, אל תיבהלי כאשר הוא צורח ומקלל אותך. אל תרדי "לרמה" שלו בכך שתגיבי במילים על הפרובוקציות שלו. תהי עסוקה רק במעשים, באכיפה. אל תאיימי עליו שיאסוף את הצעצועים ובכלל תמנעי מאיומים. לאסוף יחד אגב זה רעיון מצוין. גם אם בסופו של דבר זו בעיקר את שאוספת אותם. הילדים שלך רכים בשנים והדבר החשוב בשעה הזאת הוא בניית האמון וחיזוק מערכת היחסים ולא חרדות על הרגלים לא נכונים שאני מפתחת בילד.
09.04.14   23:27
לימור
דני שלום מה שקראתי פה מלילך , זה בדיוק מה שקורה לי פה עם בני שגם הוא בן חמש וחצי , אומנם ילד שלישי , אל אחיו גדולים וחיים בזכות עצמם מחוץ לבית , ומיום שהוא נולד הוא גדל כילד יחיד כי כמו שאמרתי אחיו לא בבית עוד לפני שהוא נולד , ואני מוצאת את עצמי פועלת כמעט אותו הדבר כמו לילך , אני מרגישה שאיבדתי שליטה עליו, ועל עצמי כאימא , קראתי בעיון את התשובות שלך , ואני הולכת ליישם זאת ממש כבר ממחר , כי בדיוק היום הייתה לי שיחה עם בן זוגי אבי בני, ושנינו אובדי אצות בעניין , גם לי יש את אותה התלבטות לגבי כיתה א , גם בני חכם , ובשל שכלית , וחשבתי להשאיר אותו בגן , בגלל אותם ההתלבטויות שלילך ציינה לך בהקשר לבנה , עכשיו אני מבינה , וקיבלתי חיזוק שכן להעלות אותו לכיתה א , תודה לך על התשובות והעצות ! הולכת לנסות ומקווה שילך טוב , כי אני סומכת עלייך , בעבר עזרת לי מאוד ... ( אני מאילת ) אז בטח אתה זוכר אותי חחח... אחזור עם תשובות לתהליך , או עם שאלות שיצוצו בעקבות התהליך תודה !!!
09.04.14   23:37
דני גיל
היי לימור, בטח שזוכר :)
אני תמיד שמח לשמוע ממך. חג שמח!
05.11.14   6:10
נופר
דני, שלום

קראתי בעיון את כל ההתכתבות כאן ואני חווה את אותו דבר עם שני ילדיי שהם בני 7.5 ו 8.5.
אני מוצאת מאבדת את העשתונות וצועקת וכועסת ובגיל שאני כבר לא יכולה לתפוס אותם ביד.
גם אצלי הם באים להתנצל ולבקש סליחה ואז מה... אני אמורה לסלוח כדי לא ללמד אותם לשמור טינה ושוב חוזרת ההתנהגות בפעם הבאה.
אני לא רוצה לצעוק יותר וכשאני אומרת בכל אסרטיבי ובנחישות הם מתחילים לצרוח ולהתעצבן.
ולא עושים את מה שאני מבקשת.
אשמח אם יש לך עצה לרגע שלפני שאני מתחילה לצעוק ואז הכל יוצא משליטה ובוודאי שכולם נפגעים מזה ( לא פיזית כמובן). אבל בהחלט לומדים מודל לא ראוי כשהם רואים את אמא שלהם צועקת ולעיתים אפילו בוכה מזה.
תודה רבה
11.11.14   21:21
דני גיל
היי נופר,
נשמע לי שאת כובלת את עצמך בכל מיני הנחות מיותרות:
"אני אמורה לסלוח כדי לא ללמד אותם לשמור טינה"
או המשוואה:
"אני צועקת = הילדים לומדים מודל לא ראוי וכו'.

ההנחות האלה מגיעות מהראש ולא מהבטן (אינטואיציה). ל"ראש" יש את המעלות שלו אבל גם את החסרונות - שם אנחנו מתחילים להתבלבל ומאבדים מהטבעיות שלנו כהורים. ככל שאת חווה קושי ממשי ויומיומי הייתי ממליץ לך לפנות להדרכת הורים. אם תרצי להיעזר בי אז כמובן שבשמחה.
11.04.16   5:14
לורן
שלום, קראתי את כל השרשור הנהדר הזה יש לומר. פעם ראשונה שאני מתחזקת משאלות ותשובות.
מצאתי שיטה עם הבן שלי בן שש וחצי שמקלל המון. אני בתחילת התהליך, אז אין עדיין תוצאות.
כל פעם שהוא מקלל וזה התחיל בחודש וחצי האחרון בצורה קיצונית, אני אומרת לו ישר בעניים שאני לא אקשיב בכלל לקללות הללו. אם אני בנסיעה אני פשוט שותקת ולא מדברת איתו יותר. אם אנחנו בבית הוא מיד לוקח מחברת שסימנתי
ושם הוא רושם לי דברים חיובים "אני אכבד את אמא" 5 או 10 פעמים.
בהתחלה הוא אומר שלא יעשה וזה מלווה בקללה.
עניתי לו שייקח את הזמן כמה שצריך, אני לא אתייחס אליו עד שלא אראה את השורות הללו.
בינתיים בשלוש הפעמים שביקשתי הוא רשם.
בא אליי ומראה לי.
באותו רגע אני מחבקת אותו ואומרת לו שאנחנו אוהבים אותו ושהוא יצליח להגיד שהוא כועס בלי לקלל.
כדי להוריד ממני את העצבים הענקיים שמשתלטים עליי כשהוא כועס, אני מסתכלת עליו וחושבת שאם היה מולי מסומם
ששובר קריז בגלל סמים, הוא לא היה מסוגל לשמע אותי אלא רק אחרי שהקריז עבר. (קיבלתי השראה גרך סרטים - לפחות משהו חיובי יוצא מהמסך)
זה הטיפ שלי. אני רחוקה מההצלחה אבל אנחנו התחלנו טיפול של דמיון מודרך גם עבורו וגם עבורנו. אני מחזקת את עצמי שיהיו ימים טובים יותר. הכל הכל הכל קשור לבית
12.04.16   22:21
דני גיל
היי לורן,
קודם כל תודה על השיתוף ועל הדברים. אם תרצי לשכלל כמה דברים אציע לך:

1. לוותר על "אני אומרת לו ישר בעיניים שאני לא אקשיב". אם את רואה לנכון להתעלם תתעלמי מבלי להצהיר הצהרות. ההצהרות הללו משדרות חוסר ביטחון, מכריזות על מאבק ומזמינות אותו, מעניקות תשומת לב (אמנם שלילית) דווקא במקומות שנכון למנוע אותה.

2. ילדים צריכים ללמוד אודות הדדיות ביחסים, וגם את השיעור הזה הם ירוויחו בזכות המעשים שלנו ולא בזכות המילים שנאמר להם או שנדרוש מהם לכתוב במחברת. "מעשים" כלומר שאחרי חצי שעה של נסיעה באוטו שבה הוא מקלל אותך הוא חייב (!) לפגוש אמא מאוכזבת. איך את נראית כשאת מאוכזבת?
23.04.16   15:17
אלי
אני קוראת ומזדהה עם כל מילה.
אני אמא ל 3 ילדים
9.5,6.5, 1.5
הילד האמצעי בן ה6.5 מתנהג בדיוק כפי שכתבה לילך ב 2013...מעניין אותי לדעת איך היחסים בבית אחרי כמה שנים...
היום האמצעי דיבר אלי באופן קשה ביותר.
הבוקר התחיל מצוין בכך שהכין לו שוקו ולי קפה ( בבקרה שלי כמובן) אבל עם נכונות להעניק מעצמו ולקבל מחמאות ובהחלט קיבל חיזוקים.
תאמנו ציפיות על מה עושים היום לפני שיורדים לשחק כדורגל אבל הוא לא מצליח לסיים משימות . יש לו שעורים לחופש . כל רגע הוא קם.
במקביל הבכור מכין שעורים וזקוק לעזרה ואני קופצת מהאחד לשני בסבלנות.
אבל האמצעי מפריע , מתחצף ומנסה לגרור אחריו את הבכור באמירות כמו : אל תקשיב לה , קח את האייפד ובוא לשחק. הבכור לא עושה את זה. והאמצעי לוקח את האייפד ומשחק.
אני סופרת על 3 ומאיימת שלא יגע באייפד במהלך החופש אם לא יניח אותו בצד. הוא מניח. בחוסר שביעות רצון.
אח"כ כשאני מטאטא הוא עומד על המטאטא מפריע לי ותוך כדי שבר את המוט של המטאטא. הוצאתי את המטאטא מהבית ואמרתי לו שכשהוא שובר דברים הוא לא יכול להיות איתנו ושולחת אותו רחוק מאיתנו לחדרו. הוא לא מוכן להשאר שם. אני סוגרת את הדלת מבחוץ והוא צועק. נכנסת וסוגרת ומסבירה שכשירגע ויתנהג כמו שמקובל בבית הוא יצא. הוא מאיים שיצעק מהחלון הצילו. ואני אומרת שזה לא מפריע לי שיצעק. שמי שמתנהג ככה להורים לא נשאר בבית.
הוא צועד לי שאני אמא מטומטמת ומי צריך אותי ושאלך מהבית. יצאתי מהחדר הלכתי להתרחץ ויצאתי מהבית להתרעננות בלי לומר לו מילה.
הגעתי למצב שאני לא מסוגלת לשאת את זה יותר.
שבוע של חופש לפני ואני אובדת עצות האם לצאת איתם כל יום מהבית לפעילויות וכי בחוץ יש פחות אינטריגות ( למעט בנסיעה בין האחים) ...
או לעמוד על זה שיש משימות מבית הספר וחייבים לסיים אותם.
כל זאת לאחר שעשינו טבלה עם הבכור שיש לו הרבה משימות וחייב סדר וארגון כי יותר קשה לו.
מרגישה רע עם עצמי שאני לא רוצה לראות את האמצעי ולא להיות איתו. זה הפך להיות בלתי נסבל
הוא בקבוצה של 3 ילדים עם פסיכולוגית ואני לא רואה שינוי. שניהם ברכיבה טיפולית שטובה להם אבל לא קשורה לנושא ההתנהגותי מולי ומול בעלי ( שיותר מאמין בדרך הנוקשה) כמו שאמר הוא היה צריך לקבל ממך סתירת לחי שלא ישכח ולא ידבר אלחך ככה יותר.
לא מאמינה בזה כדי שיכבד אותי.
הוא אמר הבוקר כל פעם שתגידי לא אני אכה אחטיף לך יותר חזק.
אמרתי לו שיתרחק ממני מייד . כי לא יכולתי בעצמי לעזוב את המקום היות והאכלתי את התינוקת.
הוא עושה תנועות גוף מאיימות ולעיתים מחזיק לי את החד חזק כאילו היה רוצה בתוכו להכות אותי.
אני אמא חזקה. שולטת בסיטואציות ביד נוקשה אולי שמה לב ליותר מידי פרטים וצריכה להרפות אבל זה נוגד את מה שאני מאמינה וחושבת. שאם ארפה הם עלולים להתדרדר גם בלימודים ולצבור פערים גדולים.
אני כתבתי בסערת רגשות ולא בסדר ברור אבל אשמח ליעוץ לשמוע מהורים שעברו תהליך וראו תוצאות.
תודה!
24.04.16   19:19
רינת
הי גם אני קראתי את הנאמר כאן בעיון רב ואני חייבת לשתף שגם אני עובדת עצות! יש לי תאומים בנים ותינוקת בת 9 חודשים. הבן הגדול שבהם שבן 3 וחצי בזמן האחרון התחיל לקלל אותי ולבעוט.. אני פשוט לא יודעת איך להגיב אני נורא כועסת ומכניסה אותו לחדר וזה לא עוזר וגם אם אני מדברת יפה זה לא עוזר.. אני פשוט לא יודעת מה לעשות..
24.04.16   21:05
דני גיל
שלום רינת, שלום אלי,

אלי,
קודם כל אציע לך לקרוא טוב את ההתכתבות עם לילך. הסמכות שלנו כהורים נבנית בין היתר על היכולת שלנו כהורים לומר "לא" אבל לא רק עליה. היכולת לומר "כן" או ליתר דיוק הידיעה מתי נכון לשחרר היא מרכיב לא פחות חשוב בתוך מה שבונה את הסמכות שלנו. למשל: האיסור לגעת באייפד במהלך החופש. למה? או למשל, משימות בית הספר שחייבים (!) לסיים. מעבר לכך את עובדת נורא קשה: יושבת להכין טבלאות עם הבן הבכור כדי לסייע לו בסדר והארגון, מדלגת בין הבכור לאמצעי כדי לעזור בשיעורי הבית, המון מאמץ והמון אנרגיה שמושקעת במקומות הלא נכונים. יש כמה מאמרים שיכולים לדעתי לסייע לך בעמוד המאמרים (למשל "הסמכות לומר כן") ויש כמובן את הספר שלי אבל אני משוכנע שהדרכה הורית צמודה היא שתביא עמה את השינוי שאת מייחלת לו.

רינת, את לא צריכה "לדבר יפה" כשהילד שלך בועט בך ומקלל אותך. ולעניין האלימות הפיזית, כלפייך, את לא מאפשרת את זה! את מחבקת אותו במעין חיבוק דב כזה ובאופן כזה שהוא לא יכול להזיז את הידיים. ואת לא משחררת עד שהוא נרגע. נכון שזה יעצבן אותו ויתסכל אותו אבל זה השיעור. חשוב שהוא יתמודד עם התסכול הזה וחשוב עוד יותר שהוא יראה אותך נכונה לגבות ממנו מחיר. ככלל, אל תעסקי בעבר. כשאת שולחת אותו לחדר את עוסקת בעבר (עכשיו את שולחת אותו לחדר כי לפני דקה הוא בעט בך) וכשאת פועלת כפי שהצעתי לך כעת את מתמקדת בהווה. וזה מצוין. לכן, כאשר הוא נרגע את ממשיכה בסדר היום שלך כאילו כלום לא קרה ואולי אפילו עושה כמה דברים שיסייעו לו "לרדת מהעץ". בהצלחה!
31.01.17   19:30
אלה
ואו. פעם ראשונה שאני קוראת שמותר לכעוס על הילד כשהוא מקלל ומרביץ. עד עכשיו רק שמעתי שכשילד נותן סטירה, צריך לתת לו גם את הלחי השני. לא קראתי את כל ההתכתבות, מחר אקרא. תודה
10.03.17   23:24
נעה
שלום, הבת שלי בת שנתיים וחצי מאוד מאוד וורבלית וחכמה. לפני חודשיים נולדה לה אחות, ואנחנו ממש מרגישים שינוי בהתנהגות שלה מתחצפת ומדברת כמו מתבגרת בת 16 עם גלגולי עיניים וחיקוים שלנו...
אני מרגישה שאני כל הזמן ביחסי כוחות איתה ומוצאת את עצמי שוב ושוב אומרת לא, ומנסה להעמיד אותה המקום ללא הצלחה...
אני פשוט לא יודעת מה לומר ואיך להתנהג שהיא מתחצפת???
11.03.17   19:43
דני גיל
נעה שלום,
ילדים לומדים ממעשים ולא ממילים. זה מסר שאני חוזר עליו שוב ושוב בפורום הזה. תוכלי לתת לי לפחות שתי דוגמאות למצבים בהם את אומרת "לא" ואין שיתוף פעולה מצדה?
10.04.17   19:04
פאני
דני שלום, מה עושים כשהילד אלים. מגרש את אחותו מהכורסא באלימות ומרביץ לי ולבעלי כי החרמנו לו את האייפד והנייד (עד שיכין שיעורים שנתנו בחופשת פסח).???
11.04.17   20:48
דני גיל
היי פאני,
בלי קשר אני לא בעד עונשים ובפרט עונשים בתגובה לאי הכנת שיעורי בית. יכול מאוד להיות שאתם זקוקים להדרכת הורים מקרוב וככל שכך לא הייתי ממליץ לוותר על זה. מה גיל הילד?
לשליחת תגובה

שם

אימייל (לא חובה)   לצורך עדכונכם בקבלת תגובה

תגובה

הקלידו את קוד האימות

 

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com