סופר דדי - פורום הוריםברוכים הבאים לאתר סופר דדי - אתר ותיק ומקצועי המעניק ליווי והדרכת הורים צמודה. לרשותכם פורום הדרכת הורים בו תוכלו למצוא תשובות לשאלות המעסיקות אתכם בהתמודדות היומיומית עם ילדיכם. הייעוץ באתר ניתן ברוח הספר אלוהים בגובה העיניים - מדריך הסוקר את שלל המלכודות הנפוצות העומדות בפני הורים בעידן המודרני, ומציע אלטרנטיבה בהירה לשיטות חינוך ישנות שאינן מתאימות לנו עוד. 

>> להזמנות ופרטים אודות הספר

 תנו לילד להיות מספיק ילד
 כדי שבבוא היום ידע
להיות מספיק מבוגר
 
                                                     
                                                         אלוהים בגובה העיניים                               

 

 

 


ראשי

בן 4 עם מזג חם

14.12.12   10:44
גלית: בן 4 עם מזג חם
שלום רב!
בן המקסים שלי הוא בן 4 ויומיים :) הגיל שעוקף אותי בהתמודדות יום-יומית שלו עם תסכולים וסערת רגשות. אני משתדלת עד כמה שניתן לשמור על קור רוח (לאחר שאיפת אוויר עמוקה), להיות שם כדי לעודד, להסביר ולחבק. עם כל זאת מאוד קשה להבין את הגבול בין לעזור להתמודד ולחלוק את הכעסים שלו לבין להצהיב גבולות ברורים. מתי אני אמורה לאפשר לו להירגע לבד ומתי לתת לו להתנחם לצידי? איך לאפשר לו להתמודד עם התסכולים ויחד עם זאת להקנות לו עצמאות וערכים של כבוד לסובבים אותו?

למשל הוא כבר יודע להתלבש לבד אבל בהרבה מרקים הוא מתחיל להתבכיין ומבקש שאני אעזור לו בצורה של "אז אני אשים את החולצה ואת תשימי לי את המכנסיים". אני לא מוותרת והוא מתעקש איזה 5-7 דקות עם ווריאציות שונות, בכי כליל ולבסוף עושה זאת לבד. האם אני אמורה להיכנע לו לפעמים? ואם זה יראה לו שכך הוא יכול להסיג את שלו?
כשאני עסוקה הוא לפעמים מתעקש לספר לי משהו (וזה אאאארווווך!). אני מסבירה לו שכרגע אני עסוקה וכשאתפנה בשמחה אקשיב לו במלאות צומת לב. הוא מתעקש להסביר/לספר. ואם אני לא יכולה הוא מתעצבן וצועק, נשכב על הספה עם פנים כלפי מטה ("אני כועס") ובדרך כלל זה מסתיים בכך שהוא נותן לי מכה (או לאחותו בת שנתיים(. בוואדי בדרך כלל זה קורה בבוקר כשצריך לצאת מהבית וקיבלנו בוקר-דובדבן. איך להסביר לו שלא תמיד יש זמן וצריך למהר?

או מקרה אחר – אבא לא לקח אותו עם אחותו הקטנה לגן ובן שלי נעמד במעלית במרדנות. לקחתי אותו בידיים הכנסתי הביתי וסגרתי את הדלת במקביל שוב מסבירה שהוא יכול בצהריים יחד עם אבא לקחת את אחותו מהגן. קיבלתי מכות, הוא הוריד סריג וחולצה (בבית קפוא, כן?) ונשכב על הרצפה. הכנסתי אותו לחדרו, הפעלתי רדיאטור והסברתי שהוא יכול להתקרר ויצטרך להישאר בבית גם פעם הבאה ככה. זעם. הסברתי שהוא יכול לקרוא לי לשוחח כשיירגע. שמתי לו חולצה ויצאתי. סגרתי שער לידי הדלק כי הוא ניסה לצאת. הוא צעק, זעם וזרק בגדים. לאחר כמה דקות הוא נרגע, סידר את החפצים שזרק בבקשתי והמשכנו אללה. אני מרגישה שלסגור אותו בחדר זו סוג של השפלה אבל אני לא יודעת איך עוד יכולתי למנוע ממנו להתקרר.

מתינוקות הוא ילד עצמאי ונוח, אבל נסחף בקלות וילד מאוד אוהב – הוא מאוד רגיש, חשוב לו חום והפגנת אהבה. הוא למשל יוצא ממעלית אחרון ושומר שהדלת לא תיסגר – עד לבכי עם משהו נשאר. ויחד עם זאת הוא רגזן לא קטן. כנראה זה בא מאותו מקום. אני מאוד רוצה להיות לצידו וללמד אותו לווסת את רגשותיו ומצד שני לא רוצה שהוא יגדל ילד תלותי שנסחף אחרי אחרים.
מאוד אשמח עם תוכלו לנווט אותי בהתלבטויות שלי.
חג שמח!

15.12.12   19:22
דני גיל
היי גלית,
נתחיל מהסוף, את כותבת שאת רוצה "ללמד אותו לווסת את רגשותיו" ואת לא רוצה "שהוא יגדל ילד תלותי שנסחף אחרי אחרים". אולי אפתיע אותך אבל כדאי לך לדעת: זה לא התפקיד שלך. כדי להיות אמא טובה את לא צריכה להיות פסיכולוגית וברגע שתפעלי נכון את תראי שהכל מסתדר.

מה שבולט לי בדברים שכתבת לי הוא בלבול הגבולות. שלך. כלומר היכן נכון להציב גבול והיכן להתגמש. עוד דבר שבלט לי הוא הצורך של הילד שלך (רק בן 4) בך. בנוכחות ההורית שלך המשוחררת מכל מחשבות כבדות על חינוך ועל נכון ולא נכון. נכון שהוא יודע להתלבש לבד אבל הוא רוצה אותך לצידו. ההצעה שלי אלייך היא להיענות לבקשתו ולהיות איתו כאשר הוא מתלבש, במיוחד כאשר הוא מבקש אותך, במיוחד כאשר הוא יוזם פתרונות יצירתיים (אני אשים את החולצה ואת תשימי לי את המכנסיים). "בכיף... חיים שלי!" תגידי לו, קחי את המכנסיים ותלבישי לו אותם כאילו היו חולצה. הוא יצחק, את תצחקי ו... זה שווה הכל. הרגעים הקטנים-גדולים האלה מדוממים המון התפרצויות זעם. ואחרי זה תעזרי לו באמת עם המכנסיים.

זה מגיע לו גלית, מגיע לו להרגיש ששווה להיות ילד גדול, ועצמאי. במיוחד כאשר יש לו אחות בת שנתיים בבית. לא במקרה כאשר הוא כועס עלייך הוא יודע להפנות את זעמו גם כלפיה. אל תשכחי שהוא רק בן 4 והוא צריך אתכם ההורים, להרגיש אתכם, לקבל אתכם כהורים שעסוקים בהנאות של החיים ולא רק בחינוך או בלוגיסטיקה. הוא חייב לראות שהוא מסב לכם הנאה.

איפה לא נוותר ונשים גבול ברור (ודווקא פה את נרדמת בשמירה. למה?) – כאשר הילד נוהג באלימות. גלית, מה זה "קיבלתי מכות"? הורה שמקבל מכות מילד בן 4 הוא הורה שמאפשר את זה. אסור לך לתת לזה לקרות. תתפסי לו את הידיים ותגידי לו בצורה רגועה אך נחושה: "זה לא!". אם את מרגישה שקשה לך להשתלט עליו תחזרי אליי ואכתוב לך מה לעשות.

את כותבת שכאשר את עסוקה קשה לך להקשיב לו והוא מתעקש שתקשיבי לו. זה בסדר ואפילו מצוין לבקש לפעמים מהילד להמתין עם משהו שהוא רוצה לספר לנו כדי שנוכל להתפנות ולהקשיב לו באמת, אבל בשגרה היומיומית אנחנו חייבים להתפנות אליו ולהיות איתו באמת. תני לו לספר לך דברים בזמן שאת עסוקה, תתענייני, תשאלי שאלות, הכי חשוב שתדעי שברגעים האלו את בונה יחסי אמון כמו גם את היכולת שלך להיות אמא סמכותית ומשפיעה. במילים אחרות – שווה להשקיע. אני גם מאמין שברגע שהוא יראה אותך משנה קצת גישה הסיפורים שלו יהיו פחות ארוכים, יותר מאורגנים ומעניינים.

מזל טוב לכבוד יום ההולדת..
15.12.12   22:30
גלית
קודם כל תודה על התגובה המעמיקות אני שמחה שאתה הבנתה את הבעיה העיקרית שלי - איפה התפקיד שלי ואיפה הגבול.

אני אכן מרגישה שאולי אני קצת מכבידה עליו ב"להיות גדול" וזה כנראה נובע מפחד שאני אפספס את הרגע. אני מקווה שאוכל ליישם את הגישה שלך בדרך נכונה ולהעביר גם לו את המסר.

בעיניין המכות.
אני כלל וכלל לא מבליגה זאת. בדרך כלל זאת התגובה הטבעית שלו כשהוא כועס ובגרע נתון אני לא תמיד מספיקה להגיב. אבל ברגע שהוא מתחיל אני טופסת את ידו ומסבירה לו שבבית שלנו לא מרביצים ואני לא מוכנה להתנהגות כזאת. הבעיה היא שברוב המקרים הוא מכוון לתת מכה ועד שלא יצליח לא מרפה. אני טופס את ידו והוא שוב "מחפס אותי" עוד ועוד. אני לא יודעת איך למנוע זאת. לפעמים זה אופך בשבילו למשחק משעשע (אומנם לרב זה מאוד ברצינות).
אני חייבת לציין שהייתה תקופה שגם אנחנו כהורים לא הצלחנו למנוע "פליקים". לי ולבעלי הייתה מחלוקת בעיניין והייתי מאוד נגד זה אבל איכשהוא זה קרה. בכל זאת היום אין זה בשגרה אבל כנראה נתנו לו דוגמא אישית ורק הוספנו אש למדורה...
15.12.12   22:55
דני גיל
גלית,
את הפליקים תשימי בעבר ואל תחזרו למקום הזה. אף פעם. אל תשמרי את הפליקים לרגעים מיוחדים שכאילו "מצדיקים" את זה. את יודעת.. אפילו אם נסתכל על הדברים מהמקום הכי אגואיסטי ונשים לרגע בצד את טובת הילד הרי שהמכה או הפליק הופכים את החיים שלך לבלתי נסבלים, כאמא, והם לא מאפשרים לך לבנות אמון באמת, ולהיות אמא שמכבדים אותה באמת, ואז הכל קשה ומייאש, כל הזמן צריך לעסוק בכיבוי שריפות.

בכל מקרה תמשיכי למנוע ממנו לתת את המכה, במינימום הסברים, אל תשתפי עמו פעולה אם הוא משתעשע מהעניין.

את כותבת:

"אני אכן מרגישה שאולי אני קצת מכבידה עליו ב"להיות גדול" וזה כנראה נובע מפחד שאני אפספס את הרגע"

ובדיוק בגלל הפחד הזה את מפספסת את הרגע. באמת גלית, עזבי את כל הפחדים האלה, הם מכשילים אותך, תחשבי הנאה, הומור, חופש (!!!), תיהני מהילדים שלך ותראי מה זה עושה למשפחה שלך.

בהצלחה ואני פה לכל שאלה..
16.12.12   0:01
גלית
תודה רבה על עזרתך
אעדכן אותך על התקדמותנו בעיניו :)
16.12.12   0:18
דני גיל
מעולה!
23.12.12   20:37
גלית
דני,שלום!

אז ככה. התחלתי לעבוד עם הטיפים שקיבלתי ממך. ה"בשמחה, נשמה שלי!" עובד. באמת הילד כבר יותר ננוח, גם כשהוא כועס אז בחריפות פחותה וגם נרגע מהר. אני מרגישה שהיחס הזה חסר לו המון. הוא כל הזמן אומר לי שהוא אוהב אותי וכמה אימא שלו יפה - כנראה כך הוא מבטא את האושר שלו? זה מדהים כמה מעט זמן ילד צריך דכי לחוש בטוח וכמה לפעמים אנחנו כהורים יכולים להיות אטומים!..

יש משהו שאני עדיין לא כל כך יודעת איך להתמודד אתו. זה כשאני מבקשת לא לעשות משהו והוא מסתכל עליי וממשיך. למשל לא לפתוח/לקחת את הקופסה / סוכרייה / משחק / מכתב וכו' והוא ממשיך עד שאני לא אגש ופשוט ייקח את החפץ מידיו. ואז יש את ה "אימא, אבל אני רצי-תי!" או בסגנון. יש פה מסר איזשהו אליי? או שזה פשוט בדיקת גבולות? מה עליי לעשות כדי שזה יפסק?

ודבר נוסף חשוב מאוד. היום דיברתי עם הגננת וצפה "בעיה" שחשבתי שכבר התגברנו עליה עם הגיל. הבן שלי מאוד נגרר אחרי אחרים, דרך כלל אילו שעושים בלגן. עוד במעון כשהוא היה בן פחות משנתיים שמתי לב שהוא התחבר עם אחד בילדים שעשה המון צרות לגננות. אחר כך (כשהילד הזה העובר למסגרת אחרת) דווקא היה לו חבר אחר שהוא היה ילד טוב כזה - גם הם ביחד עשן כל מני דברים אחד אחרי השני. חשבתי שזה לא חריג. גם היום כשאני שואלת אותו למה עשית כך או שלא יפה להגיד משהו - הוא קופץ "אבל יונתן/מורי/אורי' אמר/עשה את זה!". ואז אני מסבירה שהוא - אליאב והוא ילד נבון ואין הוא צריך לעשות מה שאחרים עושים. היום גם הגננת ציינה שהוא נסחף בכלות. היא המליצה לי כל הזמן לעודד את ה"אני" שלו. אבל איך עושים זאת בבית - כשאין את החברים שלו? זה נכון שלפעמים הוא עושה דברים אחרי אחותו אבל לרוב זה להפך. האם יש לך טיפ בשבילי? זה מאוד חשוב לי כשאני חושבת על העתיד: מחר- מחרתיים בבית הספר הוא יתחבר לילדים ויכול לפול תחת השפעתם. איך ללמד אותו להיות בעל דעה משלו?

תודה רבה ושבוע טוב!
25.12.12   0:34
דני גיל
היי גלית,
1. תודה על העדכון.
2. כמובן שהוא בודק גבולות: "..והוא ממשיך עד שאני לא אגש ופשוט ייקח את החפץ מידיו" - וזה בדיוק התפקיד שלך, לגשת אליו ולקחת את החפץ מהיד שלו, בלי לצפות בכלל שיעשה זאת בעצמו. בלי לכעוס ובלי להסביר כלום.
3. לעודד את האני שלו? כל מרכיב במערכת היחסים שלכם בונה את האני שלו, החל מהשינוי הקטן-גדול שעשית ועד השמירה על גבולות ברורים כפי ש"דיברנו" עליהם עכשיו. מה שכן, בדו-שיח איתו אני ממש ממליץ לך לשאול אותו במקום להנחות אותו. כך למשל, אם את רוצה לומר לו:

"אתה לא צריך לעשות מה שיונתן עושה!"

מוטב שתשאלי אותו:

"רגע.. אבל למה אתה עושה כמו יונתן?"

או למשל.. אם את רוצה לומר לו:

"בסוף גם אתה מקבל עונש!"

מוטב:

"... ולא מפריע לך שאתה מקבל עונש אחרי זה?"

כאשר הכוונה היא באמת להתעניין. לשאול את השאלות מתוך המקום המתעניין ולא הנוזף. ומעבר לכך את לא צריכה לעשות כלום.
אגב "לעודד את האני" - זאת בדיוק הדרך.
בהצלחה!
14.03.13   16:36
גלית
דני, שלום!

אני למעשה חוזרת עם שאלה שכבר נשאלה. עם כמה "שדרוגים". הנושא הוא קשרים חברתיים של בני בן ה-4 ורדיפות אחרי ילדים אחרים.

אזכיר שיש לו גם אחות בת שנתיים.

אני מנסה ליישם את עצתך ולקרוא ל"אני" שבו. כל פעם כשהוא אומר "אבל החבר הזה והזה אמר ש..." אני מנסה לנווט את השיחה ל"אבל אתה חושב שאימא של החבר שלך אוהבת שהוא עושהאומר ככה?" או "ואם החבר שלך יעשה כך וכך מה יצא מזה?". מדגישה שהוא – זה הוא והאחרים - זה האחרים. אבל לא מורגש לי שזה משפיע עליו. בכלל אפילו.

נתחיל בזה שבגיל שלו הוא בתפר. הוא יליד סוף דצמבר. זאת השנה הראשונה שלו בגן עירייה ורשמתי אותו לגן תרום חובה כשרוב הילדים גדולים ממנו, בוגרים ממנו ורובם גם היו בתרום-תרום חובה. לפי הטמפרמנט שלו, הרצון לדעת וללמוד, התנהלות אם ילדים קטנים ממנו ("אני הבוס") והתייעצות במעון החלטתי שעדיף עם גדולים. אולי טעיתי בכך?

הוא מספר לי שהחבר שלו בוגד בו: "אפילו הוא לא רוצה להיות חבר שלי. כשאני מספר לו סוד, הוא מספר אותו לאבי, וכשאבי מספר לו סוד, הוא לו מספר לי". צריך לציין שיש לו חבר בגן שגדול ממנו בחצי שנה, ילד בוגר, טוב וקצת בלגניסט. לדברי הגננת בני ממש דבוק אליו. מתחילת השנה. כל מה שהחבר עושה, הבן שלי עושה – טוב ורע. הוא גם הרבה נפגש עם ילד זה בשבתות בבית הכנסת. יש עוד חברים מצהרון – אבל לחבר זה יש לו סוג של "נאמנות". אמרתי לבני שהוא יכול לשחק עם עוד ילדים – הוא טוען שהם לא רוצים לשחק אתו. הגננת אמרה לי שהוא נדבק לחבר זה, כמעט והכול הוא רוצה לעשות אתו, ואומנם זה מציק וחבר זה מתלונן לגננת אבל הוא גם מתגרה שיש לו שליטה כזאת על בני. ובני לא רוצה לשחק עם ילדים אחרים בגן.

אתמול היינו בגן שעשועים עם האופניים החדשים שלו. בני פגש שם שתי בנות מהגן שלו. הם שרו וצחקו אחת עם השנייה. הוא היה צמוד אליהן ואפילו לא רכב על האופניים. אני קראתי לו ושאלתי למה הוא לא רוכב, למה לא משחק. איכשהו הוא כל פעם נתקע עם הבנות. הן התלוננו שהן לא רוצות שהוא הסתכל את "ההופעה" שלהן. אז עניתי שהוא אוהב איך שהן שרות כנראה. אחר-כך הן הסתובבו על המתקן והוא הציק להן כל הזמן. הן שיחקו בתופסת – בני גם הצטרף והן לא בדיוק שיתפו אותו. אני קראתי לו וביקשתי שלא ישחק אם הבנות אם הן לא רוצות – יש עוד ילדים בגן אני גם יכולה לשחק אותו. קצת שיחקנו יחד ואז בנות באו והביאו לו ביסקוויט בעצמן. כשהלכנו הביתה הוא ראה אותן הולכות ורץ לכיוון. כשקראתי לו, הוא אפילו לו שמע. זה קורא תמיד כשהוא עם חבריו – שהוא לא שומע או לא מקשים, לא מצליחה להבין זאת. ראיתי שם, בגן השעשועים, בעיניים שלו סוג של עצבות או רצון להיות מקובל, חשתי שהוא מרגיש דחוי.

פעם-פעמיים עברתי בגן ושמעתי ילדים בחצר אומרים "אליאב בא", אולי זה סוג של חרם? או שהוא באמת מציק? אז למה הוא עושה זאת?

בגן הוא נותן משחקים שלו במתנה. אמרתי לו שצריך לשמור משחקים, אפשר לחלוק ולתת לשחק אבל מתנות נותנים רק ביום הולדת. ביקשתי שיבקש מהילד משחק בחזרה ויסביר שזאת לא הייתה מתנה, אלה רק "השאלה". הוא טען ש"אבל אז הוא לא יהיה חבר". עניתי בערך שאם כך – יש חברים יותר אמיתיים. הוא החזיר את המשחק.

אני מרגישה שהוא תלוי באנשים שסביבו, תלות שלו בהם וחוסר ביטחון. זאת תחושה נוראית.

אני בעצתי גדלתי כבת יחידה והייתי תמיד מאוד עצמאית. היו לי תקופות של חוסר תקשורת עם ילדים אחרים ובעיות מקובלות בכיתה ח'. אני התמודדתי עם זה לבד, ההורים לא היו מעורבים. אף פעם לא הייתי בין הילדים "המנודים". לרוב הייתי ב"מנהיגים". אני גם לא בן אדם עם עודף ביטחון עצמי.

ממה נובעת התנהגות של בני? אולי אני שתלטנית מדי אתו? איך מתנהלים במקרים כאלו? האם נדרש פה ייעוץ אישי??? האם כדאי להעביר אותו שנה הבאה לגן חובה לאור האמור?

תודה...
14.03.13   21:05
דני גיל
לגבי ייעוץ אישי את מוזמנת בשמחה לדבר איתי אבל ברמה הזאת של ההתכתבות והפורום אני יכול להגיד לך שאת עובדת נורא קשה: את מודעת לכל פרט שהוא עושה, לכל תגובה של הסובבים אותו, איפה שאת מזהה קושי את מזנקת לעזור לו ולפתור את ה"בעיה". כמובן שהכל מתוך כוונות טובות אלא שמעורבות יתר יוצרת תלות. בך ובסובבים אותו. מה שיכול אולי להסביר את התלותיות שהוא מפתח בזולת.

גלית, שימי לב גם לאופן שבו את כותבת, לכבוד שאת נותנת לפרטים הקטנים ולכל פרט, אם יש משהו שהייתי רוצה לתת לך הוא בעיקר לנוח. מה יעזור לך לשחרר ולנוח? אם, למשל, אני אגיד לך שבנושאים א, ב, ג, לא תהיה לך ולא יכולה להיות לך השפעה על הילד שלך, לא לטובה ולא לרעה, זה יקל עלייך או יקשה עלייך?
14.03.13   22:24
גלית
אוקיי, הבנתי אותך.
אני שמה לב לכל הפרטים ובודקת את הקרקע, אבל לרוב לא מתערבת ברמה של יחסים של הבן שלי עם הסובבים שלו. חוץ מאולי המקרה בגן שעשועים. יותר לא אתערב כלל.

השאלה מה לענות לו כשהוא מספר שהחבר שלו עושה לו כך וכך ולא רוצה להיות לו חבר, או כשהבנות מתלוננות שהוא מציק...
14.03.13   23:18
דני גיל
... לענות לו בנימת אגב ולא במאמצים להסביר, לייעץ או לשכנע. באופן טבעי אם תלכי בכיוון הזה זה ייקח אותך למקום של שאלת שאלות ולא מציאת פתרונות עבורו. הוא יספר לך שחבר שלו עושה לו כך וכך דברים ואת תשאלי אותו:

".. אז מה אתה חושב לעשות?"
"מה אתה בכל זאת אוהב בו?"
".. אז למה אתם בכלל משחקים יחד?"

תדמייני אפילו שאת מנחה בתכנית טלוויזיה והוא האורח שלך שאותו את מראיינת. כמה שיותר להקשיב וכמה שפחות לייעץ.
14.03.13   23:42
גלית
לפי מה שהבנתי - לתת לו לשחות. באחת התגובות שפרסמת פה כתבת משפט שאנו כהורים לא יכולים לשנות את האופי של הילד, אנו רק יכולים להעצים או למתן מאפיינים מסוימים. אז במקרה הזה אין צורך בכך כלל? אם אני הבנתי אותך נכון - כמה שפחות אני מעורבת ביחסים שלו עם ילדים אחרים, כך פחות הסיכוי שהוא יכול לפתח תלות בסובבים אותו בעתיד? אז איפה נגמר החינוך ומה ההגדרה שלו? מה התפקיד שלי כאמא?
15.03.13   9:28
דני גיל
שאלות גדולות ואני ממליץ לך בחום את הספר שלי שנוגע בדיוק בסוגיות הללו. גלית, נניח שהבן שלי ואני מתארחים אצל חברים והבן שלי שמשחק עם חבר שלו ניגש אליי לפתע ואומר לי: "אבא... הוא מרמה אותי!!!". מה לדעתך אעשה?

אז ככה: קודם כל אבקש לדעת מה הוא רוצה ממני, ואיך אני יכול לעזור לו, כלומר... מה אתה אומר לי פה בעצם?.. שאתה רוצה להפסיק לשחק? שאתה רוצה לחזור הביתה? יכול להיות שאתה רוצה ממני עצה כיצד לפתור את המשבר? ובכן.. אין לי עצה כזאת, אין לי משהו שאין לך, אני לא יודע משהו שאתה לא יודע, תסתדר וסומך עליך.

זה בגדול המסר, וזה המסר שיגרום לילד לקחת אחריות ולא להפיל אותה על אחרים ולהיות תלותי. זה גם מה שיגרום לו להוביל, ליזום, לקבל החלטות, ולא להתבוסס בעמדת הקורבן. כשאת כותבת על היכולת שלנו כהורים להעצים את הילד הרי שככה בדיוק מעצימים את הילד. גם הסבתא - בנוגע לשאלתך החדשה - תעשה נכון עם תשמור על מרחק מסוים מהנכד שלה דווקא כדי להרוויח את היחסים קרובים שהיא כל-כך רוצה בהם. אין מה לעשות... לפעמים זה עובד הפוך והכי חשוב לזכור שאנחנו רצים למרחקים ארוכים ולכן נכון לראות קדימה.
15.03.13   12:59
גלית
חם... יש בזה המון הגיון, רק לא ככה התרגלנו לראות יחסי הורים-ילדים. זה גם קצת מרתיע כי עולה חשש - אם אנחנו שווים, מאיפה הילד רוכש כבוד להורה? האם הוא לי יפרש זאת בכחוסר תמיכה או אכפתיות? עצמאות היא בהחלט המניע של מסלול החיים, אין לי בכך ספק. אבל כשאני נזכרת בעצמי בתור ילדה כשהיו לי קשיים חברותיים בתקופות שונות בחיים - אז כן הייתה חסרה לי תמיכה של ההורים, שעבדו הרבה ולא ממש שיתפתי אותם במתרחש סביבי. אומנם אני תמיד ידעתי להתמודד עם כל מצב, חסר לי המקום הזה של אכפתיות, לאו דווקא עצה. אולי דווקא עקב היותי בוגרת מדי וחוסר התערבות של ההורים בחיי נכון להיום אני ביחסים מאוד מרוחקים עם אמא שלי. וברור שאני לא רוצה זאת לילדים שלי, אבל אני גם לא רוצה להיות אמא אווזה - אז איפה הגבול הזה?
אגב אני התחלתי לקרוא את הספר שלך
15.03.13   18:14
דני גיל
מעולה!! תקראי אותו להנאתך בלי לבחון לעומק את הפרטים כי התמונה השלמה מבהירה את הפרטים. גלית, אני מאוד אוהב את התהיות שלך ואת השאלות שלך כי יש בהן כנות ואומץ ובמובן זה את מדברת "מהבטן" של הרבה הורים.

כמה דברים בהתייחס לדברים שכתבת:

"אם אנחנו שווים, מאיפה הילד רוכש כבוד להורה?"

ובכן, את הכבוד האמיתי להורים הילד רוכש דווקא מתוך יחסים של שוויון. אחרת מדובר בהעמדת פנים. תחשבי למשל על מקומות עבודה, יש את הבוס ששם את עצמו במקום גבוה על פני העובדים שלו והעובדים שלו רוחשים לו כבוד משום מעמדו הרם ולא משום סיבה אחרת. הוא יכול להיות אדם מגעיל ומתנשא והוא יקבל מהעובדים שלו את הכבוד שהוא חושב שמגיע לו כי אין להם ברירה. האם מדובר פה בכבוד?

לעומת זאת, יש את הבוס שזוכה לכבוד ולאמון מהעובדים שלו משום היותו בנאדם טוב, קודם כל, כזה שמביט בהם בגובה העיניים ואוחז בערכים של שוויון. חוץ מזה הוא גם עושה את העבודה שלו כמנהל שצריך לקבל החלטות ולהבטיח שהעבודה מתבצעת כמו שצריך וכו'. אין פה שום סתירה. הבוס הזה אגב יזכה להערכה וכבוד מהעובדים שלו גם אם וכאשר הוא כבר לא יהיה בעמדת כוח, אני לא יודע מתי זה יקרה ואם בכלל, אבל להורים זה תמיד קורה, מהר מאוד הילד גדל ואנחנו כבר לא נמצאים בעמדת הכוח שהייתה לנו כשהיו הילדים בגיל 3. כיצד אם כן נחזיר לעצמנו את עמדת ההשפעה?

עוד את כותבת על הקשיים החברתיים שלך בנקודות שונות בילדות ועל חסרונם של ההורים מה ש... מסביר אולי את הרגישות שלך לא להיות שם בשביל הבן שלך כאשר הוא צריך אותך? גלית, את לא צריכה לחזור על הטעויות של ההורים שלך אבל את גם לא צריכה לגשת לקצה השני. מילת המפתח היא "איזון". האם הוא יראה את ההתייחסות החדשה שלך כחוסר אכפתיות? כמובן שלא. משום שאת נמצאת שם בשבילו ואת מקשיבה לו ושואלת אותו שאלות ומביעה אמפתיה. את נותנת לו בעצם את כל מה שהיה חסר לך בילדותך (ו"לאו דווקא עצה" כפי שכתבת).
17.03.13   1:34
גלית
לא להיסחף לקיצוניות - זאת עבודה הכי קשה בכל דבר. אולי כדאי לתלות פתקים בכל פינה כדי לא לשכוח או לעשות תזכורת בטלפון עם התראה ככה פעם בחמש דקות :) לפחות יש לי מסלול להמשך - זו כבר התחלה טובה. תודה!
אבל ההתנהגות של בני בסך הכל אופיינית לגילו או שיש פה משהו שצריך לעבוד עליו ותר? ובקשר לגן - לדעתך כדאי להמשיך לגן חובה או שלהתנהגותו אין בכלל קשר עם זה?
18.03.13   12:54
דני גיל
לדעתי את ההתלבטות הזאת תשאירי למעבר לכיתה א' ובינתיים שיישאר עם קבוצת השווים. וגלית.. הכל יחסי, אופייני לגיל או לא אופייני לגיל אלה מחשבות שלנו "הצופים מן הצד" שעסוקים בניסיונות להבין ולמצוא פתרונות. עזבי את כל זה ותאמיני במה שאת עושה. כלומר... שאם את מצליחה ליישם כך וכך עצות שעלו פה את ממש לא צריכה לחפש איפה "לעבוד עליו יותר". אני יודע שבתחושה הראשונית שלך הדברים נשמעים לך כמו הפגנת אדישות כלפי המצוקות של הילד שלך, אבל אם את מגיעה לשינוי הזה מתוך מקום של הבנה אמיתית אז הכל יראה לך אחרת, ובהתאם לכך גם התגובות שלך.
24.04.13   2:36
גלית
שוב אני לא שקטה עם עצמי. שוב נדמה לי שאבדתי את הכיוון.
אני כן משתדלת פחות לנסות להשפיע על המתרחש סביב בני ויותר להיות מה שנקרא אוזן קשובה בשבילו.
היה רגע שהרגשתי שאני הצלחתי ואז שוב אני חוזרת לנקודת ההתחלה.
היה לפני פסח מקרה שהבן שלי שיחק עם חברו "הטוב" ובחוסר אחריו התנהג לא יפה בבית הכנסת. וכשחזר הביתה שוחחתי אתו והסברתי ברך כך: תראה, צא לי, אבל מחר אתה לא הולך לבית הכנסת כי אתה מתנהג לא בהתאם, אתה ידעת שאסור לעדות את מה שעשיתם ובכל זאת המשכת אחר החבר, ואם הייתה עוצר אותו ובמרום זה מציע אולי לעשות משהו אחר – אז עכשיו לא הייתה במצב כזה, אבל אתה בחרת לנהוג בצורה אחרת ועל כך צריך לקחת אחראיות. בעקבות אותה שיחה או לא, אבל מאז שהוא חזר מחופשת פסח הגננת ציינה שהוא יותר פתוח לילדים אחרים, יודע להתנתק מחברו הקודם וגם יותר יודע לעמוד על שלו.

אבל עכשיו יש חבר חדש. שהוא כל הזמן מדבר עליו. החבר מזמין אותו כל הזמן אליו הביתה ובני לא מפסיק לשאול האם מחר הוא יוכל ללכת אליו. הצעתי להזמין את החבר אלינו. החבר לא הסכים – העדיף ששוב נבוא אליו. אני לא הסכמתי, בני מאוד התאכזב ובכה כל בדרך הביתה. מה הייתי אמורה לעשות?
הוא ממשיך להתנהג בצורה מאוד פסיבית בכל מקום עם החברים שלו: הוא רץ אחריהם לכל מקום, עושה את אותם הדברים הוא. הולך אחריהם – לא משנה מה ולאן. השבוע הלכנו עם חברים שלו מהגן ואחותו לגן שעשועים. כשהגענו הבנים התרחקו וניגשתי אליו עם בקשה לחזור ולחשק רק בגן שעשועים. לאחר מספר דקות אני קולטת אותו הולך עם החברים לאוטו של אחד מהם, איזה 200 מטר מגן שעשועים! אני קוראת לבני – אין תגובה. אני לוקחת את הקטנה ופונה לכיוון שלהם – הם כבר חוזרים, אני שוב קוראת לו – אין תגובה, כאילו אני שקופה! ניגשתי אליו – הוא ענה לי "נו מה!" – והודעתי שאנו חוזרים הביתה והסברתי את עצמי. וכך עשיתי.
והמתרחש אתו חוזר על עצמו שוב ושוב. כשהוא עם חברים – הוא כאילו לא קיים, הוא פשוט נעלם כאישיות. רק מעניין אותו להיות ולעשות כמו השני. הוא פשוט מבטל את עצמו.
זה מצב מאוד לא נעים, אני לא בדיוק יודעת איך להגיב. אני מבינה שמדובר פה בחוסר בטחון עצמי. אבל איל לעודד אותו להיות הוא. איך אני אמורה להגיב?

P.S.אני לא יודעת אם זה קשור או לא. הוא גם לא אומר שלום או תודה לשכנים ובני משפחה. זה סוג של התייחסות או גם ביטוי של חוסר בטחון? לגבריו הוא מתבייש.

24.04.13   2:48
גלית
כשאנו משחקים וצריך לבחור חייל - הוא תמיד שואל: "איזה צבע מנצח?". חשוב לא מאוד לנצח, הוא מפחד להפסיד.
בבית הוא מאוד עצמאי. הוא אוסף צעצועים וממיין אותם, מתקלח לבד, מתלבש - באמת, הוא מקסים. וכל ערב כמעט הוא שואל "היום התנהגתי יפה?".
מה כל כך מדאיג אותו? הוא מרגיש שהוא לא מקובל?
25.04.13   0:42
דני גיל
היי גלית,
את מסרבת לנוח :)

תשמעי אני בטוח שיש לך ילד מקסים,
ואת.. בעיקר חייבת לנשום ולהקל על עצמך,
אני לא רוצה לחזור על אותם הדברים אבל את בשמחה מוזמנת לדבר איתי -
050-8518477
לשליחת תגובה

שם

אימייל (לא חובה)   לצורך עדכונכם בקבלת תגובה

תגובה

הקלידו את קוד האימות

 

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com