סופר דדי - פורום הוריםברוכים הבאים לאתר סופר דדי - אתר ותיק ומקצועי המעניק ליווי והדרכת הורים צמודה. לרשותכם פורום הדרכת הורים בו תוכלו למצוא תשובות לשאלות המעסיקות אתכם בהתמודדות היומיומית עם ילדיכם. הייעוץ באתר ניתן ברוח הספר אלוהים בגובה העיניים - מדריך הסוקר את שלל המלכודות הנפוצות העומדות בפני הורים בעידן המודרני, ומציע אלטרנטיבה בהירה לשיטות חינוך ישנות שאינן מתאימות לנו עוד. 

>> להזמנות ופרטים אודות הספר

 תנו לילד להיות מספיק ילד
 כדי שבבוא היום ידע
להיות מספיק מבוגר
 
                                                     
                                                         אלוהים בגובה העיניים                               

 

 

 


ראשי

חוסר אונים מול הילדה

26.11.12   15:38
עינת: חוסר אונים מול הילדה
היי דני,

בתי בת 10 (אוטוטו).
לאחרונה היא מתאפיינת בהתפרצויות על כל דבר שזז - החל מזה שאני מבקשת ממנה לקחת סוודר כי קר, שיעורי בית, ועד המלחמה על המקלחת לפני השינה.
ההתפרצויות מלוות בצעקות, זלזול כלפיי, ציניות וכל מה שבעצם אסור לילד להגיד/להתנהג למבוגר ובטח להורה.
ההתמודדות לא פשוטה.
ניסיתי ברוגע, בכעס, בהתעלמות, באסרטיביות, בהבנה ובעצם בכל צורה שיכולתי להעלות על הדעת אבל זה לא משתפר ולא מועיל.
מה עושים???
הצילו....
תודה :)
אהההה..... היא הולכת לטיפול פסיכולוגי פעם בשבוע- היש מצב שזה בכלל לא מועיל? :)
27.11.12   20:34
דני גיל
היי עינת,
יש מצב שהטיפול לא מועיל. גם יש מצב שהוא כן מועיל :) לעננייננו נשים את הטיפול בצד ונתרכז במה שקורה בתוך הבית.
את כותבת שבתך בוחרת בכל מיני התנהגויות "אסורות" וההמלצה הראשונה שלי לך היא לעבור לחשוב במושגים של "כדאי/לא כדאי" במקום "אסור/מותר".

כי אם אני ילד ואני יודע שאסור לי להתנהג בצורה מסוימת לאמא שלי אני גם יודע איך להוציא אותה מדעתה כאשר ארצה בכך, אעשה את מה שאסור לעשות.

לעומת זאת:
אם אני ילד ואני יודע (למדתי זה מכבר) שלא כדאי לי לאכזב את אמא שלי (כי אני הראשון להפסיד מכך) - אז אני בוחר נכון. ואני לא עושה דברים שמרגיזים את אמא שלי.

כדי שבתך תסיק את המסקנות הנכונות על מערכת היחסים שלה איתך עלייך ליצור מערכת יחסים שמושתתת על הדדיות. כלומר, אין מצב שהיא "לא רואה אותך ממטר" והיא ממשיכה לקבל אמא חייכנית ונחמדה. אם היא לא רוצה להתקלח ולשתף פעולה - את לא משתפת פעולה עם הרצונות והבקשות שלה. לא כאקט של ענישה אלא כתוצאה טבעית של המעשים שלה.

גם כאשר אנחנו פגועים בתוך המערכת הזוגית, למשל, אנחנו מחמיצים פנים או לוקחים רגע הצידה, אבל לא במטרה להעניש את בן/בת הזוג שלנו. בכך אנחנו מעודדים את הצד השני לקבל על עצמו אחריות כי אנחנו מתייחסים אליו כשווה בין שווים. יחס של עליונות לעומת זאת גורר את הצד השני להתנגדות.

במקביל הייתי מציע לך לבדוק מה מתוך הבקשות שלך הן בקשות שראוי להתעקש עליהן ועל מה מוטב להתגמש. זאת כדי לאפשר לבתך מרחב בחירה מספיק מכבד ובכך להרדים את פוטנציאל ההתנגדות שלה. אם למשל את מבקשת ממנה לקחת סוודר (כי קר) תני לה בסופו של דבר את האפשרות לבחור אם לקחת או לא לקחת. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות הוא שיהיה לה קצת קר והיא תלמד מכך לקחת אחריות, לסמוך עלייך ולהאמין בך. את עניין שיעורי הבית תשאירי לה ולמורה שלה. לפחות בשלב זה.

בשורה התחתונה תחשבי סדרי עדיפויות, מה חשוב ממה. איפה שאת יכולה לרדת ממנה תרדי ממנה ואיפה ששיתוף הפעולה שלה נחוץ לשם חיי משפחה שפויים (ניהול סדר יום: להתקלח, לישון, ללכת.. לבוא) - שימי בראש סדר העדיפויות. מה שאומר שבשלב השני של ה"תכנית" שלנו, אחרי שבתך תגלה סימנים ראשונים של נכונות לשיתוף פעולה, גשי אליה ותבקשי ממנה להכנס להתקלח, היא תאמר לך ש"עוד מעט" ותשאלי אותה כמה זמן היא צריכה. היא תשיב לך ואת בתגובה תנשקי אותה על המצח ותגידי לה: "מעולה!". אחרי זה שוב תגשי אליה לראות שהיא אכן בדרך למקלחת, גשי אפילו יחד איתה ותני לה הרגשה של "ביחד", זה בדרך כלל "עובד" טוב :)

עינת, מזמין אותך לקרוא גם את פרק 'מאבקים' שבספר שלי, נראה לי שתמצאי עניין. הוא ניתן לקריאה דרך הקישור כאן למעלה לצד הספר "להזמנות ופרטים נוספים".
28.11.12   8:39
עינת
תודה על התגובה דני, חייבת לציין שניסיתי כבר הכל.
לצערי (או לשמחתי- כל אחד יבחר לעצמו את המונח הנכון) אני מכירה תאורטית ומעשית את כל השיטות. באמת שניסיתי הכל והיא מוציאה אותי מדעתי. פשוט כך, פשוטו כמשמעו.
דוגמא עדכנית:
הבוקר, מלחמת העולם בבית (כמעט כמידי בוקר). שעה שלמה שהילדה "מתמזמזת" ולא זזה ואני מדקה לדקה רק כועסת ורותחת.
במהלך החודשים שהיא בטיפול, הפסיכולוגית שלה הציעה לי בוקר אחד לנסות לצאת מהבית ולהשאיר אותה להתארגן לבד ושתגיע בכוחות עצמה לביה"ס (הוא במרחק הליכה של כעשרים דקות- הליכה שהיא מבצעת לא מעט כשהיא חוזרת בצהריים).
לא אשקר לך (ולעצמי) המעשה הזה (שמבחינתי הוא קיצוני ולא קל) דיגדג לי כמה בקרים אבל לא הייתי מסוגלת לעשות לה את זה. "ריחמתי עליה"...
עד....
הבוקר. התפרצויות, צעקות (על כלום, באמת שכלום... פתיל קצר) וההחלטה נפלה.
לקחתי את הבן שלי ויצאנו מהבית.
היא התקשרה אליי כמה פעמים בוכה, מבולבלת (מאמינה שלא האמינה שאעשה את הצעד הזה עקב כל איומי הסרק בעבר).
אני מצידי התקשרתי לבית הספר, עדכנתי את כל הנוגעים בדבר על הבוקר שעבר עליה והם ידעו שהיא מאחרת.
הבעיה היתה כשהיא התקשרה לאבא שלה בוכה וביקשה שיגיע לקחת אותה. (אנחנו גרושים). אני מצידי ישר התקשרתי אליו לבקש שלא יתערב... אבל... ללא הועיל. הוא אסף אותה מהדרך וכך שבר לי את כל מה שעשיתי שגם ככה נעשה מצידי בלב כבד.(כרגע מוציאה אותו מהמשוואה כי ברור לי שהכל צריך לבוא בתאום מולו אבל זו באמת סגה אחרת לחלוטין).
איך?
איך מצליחים לשרוד בקרים כאלה?
איך מצליחים להעביר ימים נורמלים ורגועים ללא הליכה על ביצים ובסופם ההתפוצצויות?
לא נעים להגיד, אבל מניחה שלא מעט יסכימו איתי, המצב מייאש ומתסכל.
29.11.12   22:46
דני גיל
עינת,
המצב יכול להיות מייאש ומתסכל והוא יכול להיות שמח ומהנה, כך או כך הדברים תלויים בך. ורק בך. ואם תאמיני שהשינוי אפשרי תקבלי כוחות מההבנה הזאת כי היא תשים אותך בעמדת השפעה ולא בעמדת הקורבן שאת נמצאת בה כרגע. לכן, לפני הכל שימי לרגע בצד כל מיני ניסיונות עבר לא מוצלחים ותראי קדימה. כשאת אומרת ש"ניסית" הכל את בעצם אומרת שלא ניסית כלום כי ניסיון אמיתי הוא זה שאנחנו מאמינים בו מספיק בשביל להיות נחושים ועקביים בדרך שבחרנו.

הפסיכולוגית יעצה לך נכון לדעתי. היא בעצם הזמינה אותך להפסיק "לנבוח" ולהתחיל "לנשוך". לא במובן של להכאיב חלילה אלא במובן של להיות ברורה ולנקוט במעשים. את ה"נשיכה" מרגישים ולכן היא אפקטיבית. ומתי היא אפקטיבית במיוחד? כאשר היא נמצאת שם לבדה, ללא הנביחות שמסביב. ההחלטה למשל שקיבלת בעצת הפסיכולוגית היתה מניבה תוצאה אפקטיבית או אפקטיבית יותר אם היתה נראית כמו החלטה שאת מקבלת ולא כמו החלטה שהחיים מקבלים עבורך - מתוך המקום הזה של חוסר אונים וחוסר ברירה, שנמאס כבר ודי (!!!) כבר.

עינת, אף פעם לא מאוחר,

אני מציע שבשבת תשבי עם בתך לשיחה ובה תעבירי לה מסר חשוב. לאו דווקא במילים האלה אבל.. רק להמחשה (ונניח שלבתך קוראים "ספיר"):

"... טוב ספיר בואי נשב רגע. יש לי כמה דברים להגיד לך. תשמעי... אני חושבת הרבה על מה שקורה בינינו. חושבת, מתיעצת, לומדת. אל תחשבי לרגע שאני חיה בשלום עם כל העניין הזה. לפעמים אני אפילו מרגישה (וזה קורה לי הרבה) געגועים חזקים כאלה אלייך באמצע היום. ככה פתאום. ואז אני מרגישה צורך רק לחבק אותך וליהנות ביחד בלי כל הכעסים האלה. עכשיו אני אשתף אותך בכמה החלטות שקיבלתי:

לגבי הבקרים, מה שיקרה הוא שאני אעיר אותך בבוקר ואת תתחילי להתארגן. אם תעמדי בזמן תוכלי לצאת איתי, ולא, תלכי ברגל. אמנם חשוב לי ללוות אותך וחשוב לי שנתחיל את היום יחד, אבל אני לא הולכת לריב איתך על זה יותר. ולא משנה מה תחליטי.

לגבי שיעורי הבית.. "

וכאן עינת ההצעה שלי היא לשמור על גבולות לפי סדרי העדיפויות שתיארתי לך בתשובתי הקודמת.

מה דעתך?
01.12.12   18:17
עינת
היי בשלישית...

אני מוצאת כמה נושאים מעניינים ופרקטים יותר אצלך וכמה פחות.
בגדול, תאורטית, הכל הרבה יותר קל ונוח. הבעיה העיקרית היא כשזה מגיע למימוש.
לא סתם כתבתי לך בהתחלה שניסיתי הכל. המשפט שלך: "כשאת אומרת ש"ניסית" הכל את בעצם אומרת שלא ניסית כלום..." לא ממש התלבש לי טוב.
אולי הכוונה שלך הייתה שונה מההבנה שלי אבל זה המצב בשטח.
ניסיתי לדבר לליבה, ניסיתי לנהל שיחות עמוקות יותר ועמוקות פחות (אפילו באחת מהן ממש בכיתי כי כבר הייתי על סף תסכול כולל ממנה ומהמצב) כך שנכון שיש משהו בדבריך אבל זה לא כ"כ פשוט כמו שאתה מציג את זה.
נראה...
אנחנו בנתיים בתהליך ארוך ולא פשוט (כל החיים, לא? :) ) ואני מאוד מקווה שיום יגיע ונראה את התוצאות החיוביות- כמובן לשתינו כי זו המטרה העליונה פה.
* ושלא ישמע לרגע שיש לי "מפלצת" בבית כי היא ילדה מדהימה שיודעת להביע רגשות וכך גם אני אליה- המון חיבוקים, נשיקות ומילות אהבה... אבל! ההתפרצויות... כאילו מגיעות מתוך התהום העמוקה והלא ברורה הזאת...


01.12.12   19:38
דני גיל
עינת,
זה לא נשמע שיש לך "מפלצת" בבית ואני לא מתפלא שיש לך ילדה מקסימה ומדהימה. קחי רק את הפרקטי מתוך הדברים שלי ומה שלא מתלבש לך טוב - אפשר לתקן. את כותבת מתוך כאב ולא התכוונתי להיות ביקורתי. אבהיר:

אנחנו חיים בעידן של שפע גישות ושפע שיטות וכל עידן השפע הזה יוצר אשליה שיש פתרונות שדומים ל.. נוסחאות במתמטיקה. ואז אם נוסחה אחת לא "עובדת" לנו נחליף לשניה, ואם עברנו על כל הנוסחאות אפשר לומר ש"ניסינו הכל". אבל בחיים ה"אמתיים", הורה מול ילד, אין כזה דבר באמת:

100 הורים הם 100 גישות. למה? כי יש הקשר ויש ניואנסים ובתקשורת עם הילדים שלנו הדקויות תמיד מנצחות. זה לא שאם ניסינו לדבר עם הילד ושום דבר טוב לא יצא מכך, אנחנו יכולים לסמן X על אופציית השיחה שכן ניסינו והיא לא הצליחה לנו. "שיחה" היא הרבה דברים: מה נאמר שם? איך נאמר שם? מי יזם את השיחה? איך הסתיימה השיחה? מי היה מחויב לשיחה: צד אחד או שני הצדדים?

במילים אחרות, אין כזה דבר "ניסיתי הכל", אבל התחושה הזאת שיש לפעמים להורים שהם ניסו הכל היא תחושה נורא מייאשת ובמעבר זמן גורמת לאובדן אמון שהשינוי בכלל אפשרי.
02.12.12   8:33
עינת
דני תודה.

תודה על הצגת הדברים ועל פתיחת מרחב הראיה.
נכון שהעלתי את הנושא ודסקסנו עליו מכל מיני זוויות אבל מי כמוני יודעת (ובטח גם אתה מודע לזה) שהכל פה על קצה קצה המזלג והדרך למקום הנכון רצופה במיליון אבנים קטנטנות בדרך - אבנים בכל מיני צורות, כל מיני גדלים ואינסוף אינסוף צבעים...
02.12.12   19:04
דני גיל
..והשאלה אם התיאור הזה הוא לא עוד סוג של פתח מילוט מהתמודדות אמתית. אני לרגע לא מטיל ספק בחשיבות של לשתף, לדסקס, להתנחם בצרת רבים, ובאמת שלפני הכל אני שולח לך מכאן חיבוק גדול של הבנה והזדהות. אפשר שזאת תהיה נקודת הסיום, אבל אפשר גם שזאת תהיה נקודת ההתחלה. והשאלה הגדולה שלי, לא במקרה בה התחלתי, עד כמה את באמת מאמינה בשינוי, עד כמה את מאמינה, למשל, שבעוד חצי שנה מהיום החלקים הקשים שבמערכת היחסים שלך עם בתך יבואו לכדי פתרון. וזה יהיה בזכותך, בזכות כל מיני דברים שתעשי בשונה ממה שעשית עד כה.

"לא נעים לי להגיד" את כותבת ".. אבל מניחה שלא מעט יסכימו איתי, המצב מייאש ומתסכל". וזה נכון עינת. וממש לא הייתי רוצה בשבילך שתסתפקי בחצי נחמה הזאת. את יותר ממוזמנת לאתגר אותי בכל שאלה ולבחון את התוצאות בשטח. למה להסתפק ב"קצה המזלג"?
02.12.12   20:20
עינת
לרגע לא חשבתי או חושבת על פתח מילוט. אף פעם לא נטתי לכיוון המילוט או הדרך הפשוטה. הרי בסופו של דבר מדובר בבת שלי. חלק ממני, החלק העיקרי בחיים שלי.
לרגע אין פה סוג של סיום, היא בת 10 וזו רק תחילת הדרך עבורי- ועבורה.
אין לי שמץ של ספק שעם עבודה קשה מגיעים בסופו של דבר למטרה. אומנם הדרך מאוד לא פשוטה אבל היא מחכה לנו אי שם...
ו...."קצה המזלג"... היה מכוון לשיתוף פה, איתך, בחשיפה מול כולם. הרי ברור לי, לך ולמי שקורא, שילדים זה עולם ומלואו, עולם עשיר ומורכב שדורש לא מעט עבודה ומאמצים.
מאמינה שבסוף הדרך (בין אם היום, מחר או בעוד כמה שנים) כולם יודו ויברכו על כל צעד, על כל מכשול, על כל מאמץ ועל כל דמעה שירדה לאורך הדרך.
אז לא. זה לא הסוף. זו בהחלט התחלה של מסלול ארוך, מורכב ובסופו גם יתגמל.
( * התחלנו ללכת יחד לטיפולים, כך שאולי השינוי ייתן לנו גם משהו בראיה ובהבנה )
הלוואי... :))
02.12.12   21:37
דני גיל
ok :))
בהצלחה!
04.12.12   9:34
עינת
עדכונים מהשטח... :)
הייתה לנו פגישה משותפת, לבת שלי ולי.
בסופה, הפסיכולוגית ביקשה ששתינו ננהל יומן "אירועים". בכל פעם שיש "תקל" בינינו בבית, נעלה אותו על הכתב.
נחש מה? נכון... כבר 3 ימים ששקט בבית. הכל על מי מנוחות...
הכל רגוע יותר, מחוייך יותר ונעים יותר. (לא משלה את עצמי לשניה, ברור לי שהמאמצים שלה נובעים מזה שבפגישה הבאה היא רוצה שתוצג תמונה יפה בבית, אבל אולי זו תחילתה של ידידות מופלאה :) )
04.12.12   10:37
דני גיל
ככל הנראה והנשמע זו התחלה של מערכת יחסים חדשה ומצוין לדעתי שהפגישות עם הפסיכולוגית משותפות לשתיכן יחד. זה הכי אפקטיבי כי גם אם התוצאה החיובית והמיידית של ניהול היומן לא "תחזיק" לטווח ארוך (כצפוי), הרי שאת הקשיים שיופיעו מתישהו בהמשך יהיה לכן לאן להביא. יחד. ואז המקום של חשבון הנפש ולקיחת האחריות יהיה משמעותי יותר. מעולה אם ככה! בהצלחה!
לשליחת תגובה

שם

אימייל (לא חובה)   לצורך עדכונכם בקבלת תגובה

תגובה

הקלידו את קוד האימות

 

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com