סופר דדי - פורום הוריםברוכים הבאים לאתר סופר דדי - אתר ותיק ומקצועי המעניק ליווי והדרכת הורים צמודה. לרשותכם פורום הדרכת הורים בו תוכלו למצוא תשובות לשאלות המעסיקות אתכם בהתמודדות היומיומית עם ילדיכם. הייעוץ באתר ניתן ברוח הספר אלוהים בגובה העיניים - מדריך הסוקר את שלל המלכודות הנפוצות העומדות בפני הורים בעידן המודרני, ומציע אלטרנטיבה בהירה לשיטות חינוך ישנות שאינן מתאימות לנו עוד. 

>> להזמנות ופרטים אודות הספר

 תנו לילד להיות מספיק ילד
 כדי שבבוא היום ידע
להיות מספיק מבוגר
 
                                                     
                                                         אלוהים בגובה העיניים                               

 

 

 


ראשי

חינוך פעוטה בת שנה ושלושה חודשים

17.04.12   10:39
מיה: חינוך פעוטה בת שנה ושלושה חודשים
שלום, הבת שלי בת שנה ושלושה חודשים, נוחה וחייכנית באופן כללי, אם כי רגישה ועדינה (למשל ההסתגלות לגן בספטמבר השנה היתה מאוד קשה וכך גם חזרה מחופשות ומחלות). עדיין לא הולכת ללא תמיכה, ממש עכשיו החלה להגיד מילים ראשונות.
בחודשים האחרונים בעלי ואני מתחבטים בנושא החינוך שלה.
היא הרבה פעמים צורחת כשעושים דברים בניגוד לרצונה או כשהיא לא באה על סיפוקה באופן מיידי. למשל:
- כשהיא נתקעת עם ההליכון בקיר או במחסום
- כשמשאירים אותה לבד על מזרן הפעילות
- כשמלבישים לה חולצה והיד לא נכנסת באופן חלק לשרוולים
- כשנגמר בקבוק החלב ואני הולכת להכין עוד
- כשלוקחים לה חפץ שהיא הבחינה בו ואנחנו לא מעוניינים שתשחק בו
- לפעמים כששמים אותה בעגלה והיא רוצה על היידים
- כשמחלפים לה חיתול
בחלק מהסיטואציות, כמו כשלוקחים לה חפץ אנחנו מנסים להסיח את דעתה ולעניין אותה בחפץ אחר וזה בדר"כ עובד. בחלק אחר, כמו כשנתקעת עם ההליכון אנחנו בדר"כ נענים לדרישותיה ועוזרים לה. ובחלק אנחנו מנסים להגיד בקול נחוש ותקיף שלא צורחים, אבל אנחנו לא מרגישים שיש איזשהוא שיפור.
אני מרגישה שהיא קטנה מידי ופשוט לא מבינה ושאי אפשר באמת לחנך אותה להפסיק לצעוק כשמשהו מפריע לה (אני לא מרגישה שהיא עושה מניפולציות, אלא צורחת מתוך תסכול) ולכן אני חושבת שהגישה שלנו צריכה להיות להמשיך להגיד בטון נחוש ורגוע שככה לא מתנהגים אבל להשלים עם זה שלא נראה תוצאות בעתיד הקרוב. בעלי, לעומת זאת, חושב שצריך לגרום לה להבין שלא צורחים והוא חושב גם שאנחנו צריכים להרים את הקול (כי בינתיים הטון הרגוע לא הראה תוצאות).
1. מה עושים? האם באמת אפשר לגרום לה להפסיק לצרוח כמשהו לא לרוחה?
2. כמו כן, איך מלמדים אותה לדחות סיפוקים - למשל, כשנגמר הבקבוק והיא רוצה עוד, אני מסבירה לה ומראה לה תוך כדי שאני מכינה, אבל עד שהבקבוק לא מונח בין ידיה היא לא נרגעת.
18.04.12   0:33
דני גיל
היי מיה,
תודה על השאלה החשובה,
אכנס לפורום מחר ואשיב לך..
18.04.12   12:40
דני גיל
היי מיה,
האמת שבכל הקשור לבני אדם, גם כשהם ילדים ובמיוחד ככל שהם רכים בשנים, אני לא אוהב לדבר במושגים של "חינוך". אתם לא צריכים "לחנך" אותה אלא לזהות את הצרכים שלה ולספק אותם. הצרכים שלה לא תמיד יהיו ברורים לכם: פעוט בן שנה או שנתיים לא יגיד להורים שלו: "עכשיו אני צריך הבנה והכלה"; "עכשיו אני צריך גבול ברור"; "עכשיו אני צריך שתאפשרו לי לבכות".

לפי התיאור שלך (מאוד עזרו לי הפרטים) נראה שאכן קשה לה להתמודד עם תסכול. כאן חשובות התגובות שלכם לאותם רגעי תסכול. התגובה הכי נכונה בכל המקרים שתיארת (נתקעת עם ההליכון, כשהיד לא נכנסת לשרוול...) היא להכיל את התסכול, כלומר תתנו לה לבכות ולצרוח בלי להעיר לה על כך או להסביר לה שככה לא מתנהגים.
צודק בעלך שטוען שצריך לגרום לה להבין שלא צורחים, אבל הרבה פעמים כשאנחנו רוצים לגרום למשהו לקרות אנחנו פועלים הפוך ודווקא מעכבים את המטרות שלנו. תמיד תזכרו, הרגע המתסכל שלה הוא גם הרגע המתסכל שלכם, בואו תראו לה, לפני הכל, איך אתם מתמודדים עם תסכול, תראו לה איך זה לא מפיל אתכם ואיך אתם חסינים. אין כמו דוגמה אישית.

כאשר אתם מראים לילדה שלכם שהתסכול שלה יוצר תסכול אצלכם אתם משקפים לה שהסיטואציה אכן מתסכלת עבורה ושיש לה סיבה טובה לחוות דרמה.
כאשר אתם מנסים לפתור לה את הבעיות (אגב להסיח את דעתה בחפץ אחר) אתם לוקחים אחריות על התסכול שלה ובעצם, בלי לרצות, מזמינים אצבע מאשימה.
ובאופן כללי, דעו זאת גם לבאות, כאשר הילד מבין מכם שנורא חשוב לכם שיפסיק לבכות ולצרוח הוא מוסיף לבכות ולצרוח כי מבחינתו יש לו קלף חזק (הבכי) לניהול משא ומתן – אני אפסיק את הבכי עד שאתם ההורים שלי תדאגו להשביע את רצוני (ולא אכפת לי איך תעשו את זה).

מיה, אני מסכים איתך, היא אכן רכה בשנים וגם נראה שיש לה טמפרמנט מולד שכרגע מקשה עליכם, אבל אין בו כל רע לעתיד. אתם חייבים להאמין בה, להאמין בדרך ולגייס סבלנות. אז עד שהיא תקבל את הבקבוק היא תצרח, אז מה? אני יכול לספר לה שהבת שלי בכלל לא היתה כזאת. אבל הבן כן. אז מה שיכולתי לתת לו נתתי ומה שלא אז לא. הייתי שם בשבילו כדי להכיל את הרגע המתסכל. תזכרו – הרגע המתסכל הוא של הילדה ולא שלכם. ההבנה הזאת היא המפתח לתגובות הנכונות בסיטואציות הללו. בהצלחה..
19.04.12   8:46
מיה
תודה רבה על התשובה המשכנעת והמפורטת! מקווה שגם בעלי ישתכנע :-)
אחלה פורום!!
19.04.12   18:24
דני גיל
תודה-תודה מיה :)

רק עוד דבר שחשבתי עליו אם את עדיין כאן:
להכיל תסכול של פעוטה מתוסכלת שרוקדת עם הרגליים ומנפנפת עם הידיים הוא אתגר שצריך לדעת מה לעשות איתו. ההתעלמות הטוטאלית לא פשוטה ולא תהיה טבעית לכם ולכן היא לא תמיד אפשרית. ההצעה שלי לכם במקרים האלה היא להיות איתה תוך כדי שאתם מזיזים את הפוקוס מהאירוע. זה לא מסובך כמו שזה נשמע - ככה תעשו את זה:

ברגע המשבר אתם נמצאים לידה, מחבקים אם היא מאפשרת, מעסים את כתפיה ככל שהיא מאפשרת, אוחזים בידה ומשחקים לה עם האצבעות, אבל--- כל אלו נעשים כבדרך אגב... בצורה נונשלנטית. כעת נותר לכם להזיז את הפוקוס מהאירוע:

דברו ביניכם (את ובעלך) על משהו, דברי בטלפון עם חברה, אם יש עוד אחים בבית זה מצוין - זה הרגע לתקשר איתם.

השילוב בין השניים - "להיות איתה" (1) ולהזיז את הפוקוס מהאירוע (2) - יכול לסייע לה להירגע די מהר ואני מאמין שברגע שתראו תוצאות בטווח קצר תקבלו חיזוקים להמשיך בדרך הזאת.
22.04.12   10:42
מיה
שוב, המון תודה!!!

האמת היא שהמצב פחות גרוע מזה, היא בדר"כ רק 'דופקת' כמה צרחות שמפסיקות אם היא באה על סיפוקה (או שדעתה מוסחת) ומתחלפות בבכי אם לא. בינתיים לפחות היא עוד לא מתפרעת עם הרגליים והידיים.
זו הילדה הראשונה שלנו אז אנחנו לא ממש יודעים להשוות, אבל אנשים אחרים שמעורבים בטיפול בה (סבתא, מטפלות בגן) אומרים שהיא ילדה מאוד נוחה, רגועה וחייכנית (מלבד ההסתגלות הראשונית לגן וחזרה מחופשה או מחלה שהם הרבה יותר קשים אצלה לעומת ילדים אחרים).

למעשה הטריגר לכתיבת השאלה בפורום היה טיסה לארופה בפסח (היינו כולנו עייפים ולא היה נוח במיוחד, והיא צרחה בלא מעט סיטואציות והפריעה לכל המטוס והרגשנו מאוד לא נעים) כמו גם סיטואציות שקורות "בחוץ", כמו החלפת חיתול בעגלה או באוטו. אז אנחנו מצד אחד מנסים ללטף ולהרגיע ומצד שני לשיר שירים או לתת לה כל מיני צעצועים וחפציים אטרקטיביים כדי להסיח את דעתה, אבל לא תמיד זה עובד. וכשזה קורה בחוץ בסביבת אנשים זה כנראה יותר מפריע לנו.

בגדול, מדובר בארועים נקודתיים שלא נמשכים הרבה זמן, ואני די השלמתי עם זה (ואני מקווה שכשתגדל ותבין יותר, נצליח יותר להשפיע עליה). אני מניחה שעכשיו, אחרי שקיבלתי חיזוקים ל"גישה הסובלנית" ממך, מספרים, ופורומים נוספים (דרך אגב, בפורום השני ששלחתי בו את שאלתי, התשובה שקיבלתי היא שמערכת העצבים של שלה עוד לא בשלה, ולכן להתאזר בסבלנות...), הקושי העיקרי שלי הוא מול בעלי, שחושב שהיא "לא מחונכת" ומאמין שצריך לנקוט יד קשה יותר כדי לגרום לה להבין שלא צורחים. אני מראה לו את התגובות וקטעים רלוונטיים בספרים וכו', אבל הוא מבחינתו אומר שברור לו שזו תהיה הגישה בספרים ופורומים, והוא לא בהכרח מאמין שצריך לאמץ אותה.

מעבר לזה, בבית, אנחנו מרגישים שכמעט תמיד מישהו צריך להיות די צמוד אליה, או בגלל שהיא רוצה יחס ומתבכיינת אם לא, או שאם כבר מעסיקה את עצמה לבד, למשל מתהלכת עם הבימבה, אז היא תוך זמן קצר נתקלת במחסומים ודורשת שנבוא לעזור לה. בגן, דרך אגב, הם אומרים שהיא מצליחה להעסיק את עצמה לפרקי זמן ארוכים.
22.04.12   19:00
דני גיל
... אז כמה דברים חשובים בהתייחס לדברים שכתבת:

1. כל ה"לא נעים" הזה בחברת אנשים וכו' זאת מלכודת שכדאי לכם מאוד לפנות אותה מהדרך. כשאנשים מתבוננים עליכם מהצד הם יכולים לחשוב כל מיני דברים לטוב ולרע וזה לא צריך לעניין אתכם.

2. תפסיקו לעבוד קשה ("לשיר שירים ולתת לה כל מיני צעצועים וחפצים אטרקטיביים כדי להסיח את דעתה"). אתם נוטלים על עצמכם תפקיד מתיש וכפוי טובה והוא גורם לה לראות בכם כתובת לתביעות ולתלונות. המטפלות בגן מעידות על ילדה רגועה, נוחה וחייכנית ו... לא במקרה.

3. את כותבת שאת מקווה שכשהיא תגדל קצת היא תוכל להבין וכך תוכלו להשפיע עליה יותר. לדעתי זה כיוון חשיבה נכון אבל כדי שתהיה לכם היכולת להשפיע עליה בעתיד מוטל עליכם בשלב זה לבנות אמון וככה עושים את זה.

4. כשבעלך אומר שברור לו שזו תהיה הגישה בפורומים ובספרים זה מעיד על אובדן אמון באנשי המקצוע באשר הם ו... צר לי לומר אבל אני מבין אותו. בשנים האחרונות, ככל שההורה המודרני הפך להיות יותר מודרני, נוכחנו לעלייה גוברת במסרים הדמוקרטים שמלמדים את ההורים לכבד את הצרכים הרגשיים של הילד ולפתור כל קונפליקט באמצעות משפטי חוכמה. כל התנהגות טבעית ואסרטיבית נתפסת ככוחנית ובלתי לגיטימית. התוצאה - אובדן הסמכות ההורית.

בתכם בת שנה ושלושה חודשים, כל מה שהיא צריכה לקבל מכם בשלב זה הוא את הביטחון שאתם איתה ולא נגדה. היא לא תקבל את זה אם תנסו לחנך אותה ולתקן אותה. היא גם לא תקבל את זה אם תקחו על עצמכם את התפקיד של ההורים המתוזזים והמרצים. האמת שבשני המקרים היא תקבל את ההיפך.

הורים שחשבו שהם יכולים לגרום לילדים שלהם לא לצרוח בגיל שנה קיבלו אותם צורחים חזק יותר בגיל שנתיים ואז... בגיל שנתיים קיבלו עוד ועוד צידוקים לנקוט ביד קשה מה שהפך את הילדים שלהם לילדים בני ארבע שמתנהגים כמו ילדים בני שנתיים. ואז אנחנו מתחילים לחשוב על המקל ועל הגזר ונראה לנו שהעונש יפתור לנו את כל הבעיות אלא שאז אנו מגלים שהוא שיוצר את הבעיות. וככל שהילד גדל גדלים גם דפוסי ההתנהגות הבעייתיים שכל הזמן כאילו מצדיקים שימוש בעוד ועוד כוח. כוח שמשדר חולשה. אתם לא רוצים בכך.

5. לעניין המחלוקות עם הבעל יש שני מאמרים שכתבתי בנושא ונראה לי שתמצאי עניין (ב"במת הפורום"):

- זוג או פרד
- שני הורים - שתי גישות

בהצלחה..
לשליחת תגובה

שם

אימייל (לא חובה)   לצורך עדכונכם בקבלת תגובה

תגובה

הקלידו את קוד האימות

 

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com