סופר דדי - פורום הוריםברוכים הבאים לאתר סופר דדי - אתר ותיק ומקצועי המעניק ליווי והדרכת הורים צמודה. לרשותכם פורום הדרכת הורים בו תוכלו למצוא תשובות לשאלות המעסיקות אתכם בהתמודדות היומיומית עם ילדיכם. הייעוץ באתר ניתן ברוח הספר אלוהים בגובה העיניים - מדריך הסוקר את שלל המלכודות הנפוצות העומדות בפני הורים בעידן המודרני, ומציע אלטרנטיבה בהירה לשיטות חינוך ישנות שאינן מתאימות לנו עוד. 

>> להזמנות ופרטים אודות הספר

 תנו לילד להיות מספיק ילד
 כדי שבבוא היום ידע
להיות מספיק מבוגר
 
                                                     
                                                         אלוהים בגובה העיניים                               

 

 

 


ראשי

בתי בת 6

10.11.11   14:31
צופנת: בתי בת 6
דני שלום

ביתי ילדה אמצעית בת 6, תלמידה בכיתה א.
מאז ומתמיד היתה ילדת סנדויץ אופיינית: עקשנית, דומיננטית, פקחית מאוד ומוחצנת. כל העולה על דעתה מובע וכל היום עוסקת "במשיכת זמן" לגבי החובות שלה: התארגנות בבוקר לבית הספר (או לגן בשנים קודמות), שיעורי בית, אם מבקשים ממנה להביא משהו או לקחת למקום או לסדר זה נהיה סיוט ממושך.
כל היום, מהרגע שפוקחת עיניים ועד שהיא נרדמת, מאבקים מתמשכים ומתישים, לחץ ועצבים לכל הסובבים, שכן זה אינו אישי נגדי, נגד אביה, אחותה ואחיה. כל דבר חייב להיעשות בדרך שלה, בזמן שלה ויתפוצץ העולם מסביב ולא משנה מה היא תפסיד - her way or the highway. היא נשלחת לחדרה לעונש, זה לא ממש מזיז לה. היא יודעת שעד שתסיים שיעורים אין חברות, זה לא ממש מזיז לה. היא לא ילדת מחשב או טלויזיה שאפשר להעניש אותה בשלילתם.
הבעיות מרובות ובכל זאת זהו פורום ולא המקום להרחיב אז ארצה להתמקד בבעיה מרכזית- איך לגרום לה להתארגן בבוקר בזמן כדי שנצא באופן רגוע מהבית?
אני מעירה אותה בשש וחצי בבוקר. היו ימים בהם היא שתתה שוקו מול הטלויזיה "זמן התאוששות" אבל גם את זה הפסקתי לה מאחר והיא מסרבת להתארגן בזמן. היא יודעת שתוכל לראות טלויזיה או לצייר רק אם תהיה מוכנה. איך שלא נהפוך את זה - היציאה לרוב היא סיוט.
אין טעם לאיים שתגיע לבד לבית הספר או כל דבר אחר שכן זו אינה אופציה ואני לא רוצה לאיים במה שלא איישם.
אני בבוקר מארגנת מלבדי את 3 הילדים על כל המשתמע, כך שאיני יכולה להצמיד את עצמי אליה ואיני חושבת שזו גם הדרך כדי שהיא תתארגן בזמן.
אודה לעצתך בנושא.
צופנת
12.11.11   12:12
דני גיל
היי צופנת,
בסוף הדברים שלך טמונה (אולי) תחילתה של תשובה, לפחות לסוגיית ההתארגנות בבוקר. מה הביא אותך למסקנה ששיטת ה"אישית לוחצת" אינה הדרך הנכונה? "אישית לוחצת" משמע שאת מלווה את בתך בהתארגנות הבוקר באופן אקטיבי ואת לא מאפשרת לה "לזוז ימינה ושמאלה" ממחויבויות הבוקר שלה: היא סיימה להתלבש אז כעת לצחצוח השיניים, היא סיימה את צחצוח השיניים אז כעת לארוחת הבוקר, וכן הלאה. אני מבין שהיא לא בתך היחידה, אני מבין שזה דורש התגייסות וסוג של "התעמלות בוקר", אבל צופנת... כאן טמון ה"סוד הגדול" – היום את עובדת קשה ומחר את יכולה "לנהל" את ילדייך מרחוק.

מה צריכה ילדה בת 6 לעשות בבוקר? איך זה נראה כאשר אנחנו צמודים אליה? בואי נראה:

התכרבלות במיטה – 10 דקות
צחצוח שיניים – 2 דקות
להתלבש – 6 דקות
נעליים – 3 דקות
קוקו – 3 דקות

כלומר שמהרגע שהיא קמה מהמיטה ועד שהיא מתיישבת עם השוקו שלה מול בוב ספוג וכל השאר אנחנו זקוקים לרבע שעה מקסימום. נכון, אמרנו, יש עוד ילדים, אבל אם אנחנו פועלים במקביל, כלומר מתחילים עם האחד ותוך כדי מתפנים לאחר וכל הזמן מוודאים שאף אחד מהילדים שלנו לא טועה בדרך, אנחנו מבטיחים שכל מה שאנחנו רוצים יקרה "כאן ועכשיו". את כותבת –

" אני בבוקר מארגנת מלבדי את 3 הילדים על כל המשתמע" ואני מציע לך בחום לא להתארגן יחד איתם אלא לעשות הכול כדי לקום מוקדם יותר ולהיות מוכנה לגמרי כאשר את מעירה אותם. זה כבר עושה את ההבדל.

מציע לך להימנע מעונשים – העובדה (כן... עובדה!) שהעונשים לא יעילים גורמת למי מאיתנו שמתנגד להם לומר שהם מיותרים. הלוואי שהיה אפשר לומר שהם מיותרים ולהסתפק בכך. הם מעכבים משמעותית את המטרות שלנו ולכן רק מזיקים. את כותבת -

"היא יודעת שעד שתסיים שיעורים אין חברות, זה לא ממש מזיז לה" ואני מציע לך שוב להפסיק עם מה ש"לא מזיז לה", כלומר עם כל מה שממילא לא אפקטיבי. כמו כן הייתי מציע לך להכין טבלה ולרשום בה מה לדעתך את מרוויחה ומה את מפסידה כאשר את שמה את עצמך כמי ששולטת על "ברז המשאבים", כלומר זו שמחליטה האם היא תראה חברות או לא, האם תראה טלוויזיה או לא. מה את מרוויחה ומה את מפסידה באחריות שאת לוקחת (עליה או ממנה?) כאשר את מתנה את הכנת שיעורי הבית שלה במפגשים עם החברות. תראי... זה לא ש"זה לא מזיז לה" כפי שאת כותבת. ליתר דיוק זה אחד מהשניים:

1. היא מרגישה שאין לה ברירה. אגב, כאשר הייתי אני בכיתה א' גם אם היו מאיימים עליי בסקילה באבנים הייתי מעדיף את האבנים על הכנת שיעורי הבית. לדעתי – תשאירי את ההתמודדות הזאת לה ולמורה שלה.

2. כאשר את שמה את עצמך במקום הכוחני והשתלטני אשר מונע כך וכך דברים כאשר היא לא עושה כרצונך את פותחת במאבק, מזמינה אותה להשיב מאבק והדרך שלה לנצח אותך במאבק היא להראות לך ש"זה לא מזיז לי".

בהצלחה ואני כאן לכל שאלה.
14.11.11   8:54
צופנת
הי דני

אין לי ספק שאחת הבעיות טמונה באופי שלי: עיקשות, פדנטיות, עמידה בזמנים... מאחר ואני מודעת לבעייתיות אני גם יודעת להרפות ולסגת "על חשבון פגיעה וויתור" בעקרונות שלי. אני יודעת שאלו רק ילדים ואין לי לצפות מהם לדרישות גבוהות מידי ברמת סדרי העדיפויוית.
אני רוצה להבין - אם הילדה לא מכינה את שיעורי הבית שלה,אגב, אין לי בעיה להשאיר זאת למורה שלה ועשיתי זאת לא פעם, אך לאכזבתי התגובה מהמורה לא ריגשה את הבת שלי. אבל האם ביום שבו היא לא מכינה שיעורים הכל מתנהל כרגיל ? חברות, טלויזיה....

תודה צופנת

14.11.11   23:39
דני גיל
אכן מתנהל כרגיל. לא מהמקום שויתרת ונגררת לכך אלא מתוקף הסמכות שלך. בואי נחזור לתחילת הדברים (שלך):

"מאז ומתמיד היתה ילדת סנדויץ אופיינית: עקשנית, דומיננטית, פקחית מאוד ומוחצנת... כל היום עוסקת "במשיכת זמן" לגבי החובות שלה: התארגנות בבוקר לבית הספר (או לגן בשנים קודמות)... אם מבקשים ממנה להביא משהו או לקחת למקום או לסדר זה נהיה סיוט ממושך"

צופנת, באמת נשמע מתיש אבל את, בתור המבוגר האחראי, יכולה לסיים את מלחמת ההתשה הזאת. לאט לאט... ברור שלא ביום אחד.
ברגע שאת קשובה לה בעניין שיעורי הבית את מגבירה את הסבירות לקבל את שיתוף הפעולה שלה במקומות אחרים כפי שתיארת ושלדעתי הם החשובים.

תראי, אני לא מזלזל בלימודים ולא בהכנת שיעורי בית. זה חשוב שילדים יהיו בעניינים ולא יצברו פערים ולו רק למען הדימוי העצמי. אבל דימוי עצמי הוא לא רק תוצאה של הישגים בלימודים. בינינו, הוא בעיקר תוצאה של הקשר עם ההורים. כל זמן שאת מציעה לה עזרה, שואלת, מתעניינת, נותנת תחושה של "אני כאן בשבילך", את בעצם עושה את מלאכתך נאמנה. ככל שאת לוקחת את תפקיד המפקחת, השוטרת, השופטת, את שמה את עצמך במקום כזה שהיא כל הזמן תרצה להתנגד לו.

במחשבה לטווח ארוך, דמייני לרגע את שגרת היום-יום שלכם כמשפחה כאשר את מתפטרת לגמרי מהתפקיד הלא מתגמל הזה של אמא שמטילה סנקציות ומענישה. דמייני שחולפת לה ככה שנה. שנה שבה את אוכפת סמכות כפי שתיארתי לך בהתארגנות הבוקר, אך מניחה היכן שאת לא חייבת. מה זה יעשה לבתך? מה זה יעשה לך? איך אז תראה הסמכות שלך? המילה שלך?

16.11.11   15:07
צופנת
תודה רבה דני
08.12.11   13:48
ליחן
שלום צופנת
בנושא ההתארגנות לביה"ס בבוקר, אני התייעצתי עם המורה של בתי גם היא בת 6, אך היא בכורה. (וכל מה שתיארת את בתך האמצעית, כאילו תיארת את בתי השנייה)
העצה שלה הייתה - לקנות שעון מחוגים, לסמן בו תחנות כמו רמזור - ירוק, כתום, אדום. כאשר האדום הוא השעה בה יוצאים את הבית. הכתום הוא הסימן לכך שהגיע הזמן לסידורים האחרונים (או איך שתחפצי בכך).
אחרי שאת מסבירה לבתך מה אומרים הצבעים, את נותנת לה להתארגן וברגע שהמחוג מגיע לאדום אתן יוצאות מהבית וזה לא משנה מה היא הספיקה ומה לא. את כמובן יכולה לעדכן אותה כאשר המחוג מגיע לכתום אך הכי חשוב, לא להתרגש מכך שהיא לא מסודרת ולא להראות לה שזה מפריע לך. וכמובן, להיות עקבית ולעמוד מאחורי המילה שלך. אם אמרת לה שתצאו מהבית בנקודה האדומה, אז אתן יוצאות מהבית ללא כל מילה מיותרת.

ספרי לי אח"כ אם זה עובד :-)
בהצלחה!
13.06.12   19:33
אביבית
שלום דני,
אני ממש מרגישה שזו אני האמא בסיפור הזה. מלחמות הבוקר שאת כבר מותשת מהם. שלפעמים את רוצה שהבוקר לא יגיע בכדי לא להיכנס אליהם.
שמי אביבית וגם לי יש 3 ילדים (1.5, 5 ,8)ובתי בת ה-5 מגיעה למצבים שמאוד מאוד קשה להתמודד איתם. כל דבר יכול לגרום לה לכעוס או כמו שאני אומרת: להינעל ולסגור מסך, ואז אין עם מי לדבר. מילא, אם אני במצב שאני לא ממהרת לשום מקום ואז מבחינתי אני משתדלת להתעלם. אבל אכן הבקרים הם מאוד בעייתיים בעיקר שכבר אין יום שאני לא מאחרת בבוקר לעבודה. (הבגדים לא מסתדרים, לא רוצה לצחצח שיניים, עייפות...). שהחלק הקשה הוא שאני באמת מנסה להתעלם מהצרחות או מהטון הבלתי מובן או מחוסר ההתייחסות שהיא פתאום "ננעלת" ולא רוצה לדבר או לשתף פעולה, אבל שאני מתרחקת היא צורחת שאני אבוא אליה מבטיחה שהיא תשתף פעולה אבל כמובן שזה לא נכון והצעקות ממשיכות שאני לא לידה. וזה יכול להיות בבוקר מוקדם או שנכנסים למיטה והילד הקטן כבר ישן. (כולל השכנים...). מצב מתסכל כי אני לפעמים מרגישה שאני הולכת על חבל דק ומחכה לרגש שבו אני "נופלת". מתי לחייך? מתי להתעלם? מתי לכעוס? מתי לא לוותר?
אשמח לתגובתך
תודה, אביבית.
14.06.12   23:10
דני גיל
היי אביבית,
את מרגישה נכון - את אכן הולכת על חבל דק, על קצות האצבעות, בהססנות. הילדים שלך מזהים את התנהלותך החסרת ביטחון וחוגגים עליה. לא את ולא הם מרוויחים מהחגיגות האלו: ילדים זקוקים להורים סמכותיים גם אם לפעמים נראה כאילו הם עושים הכל כדי שזה לא יקרה.

מה עושים?

תחליטי שאת לא הולכת יותר על קצות האצבעות, תהי טבעית ואותנטית, תוציאי לך מהראש שיש כזה דבר הורות נכונה ולא נכונה, תעשי קודם כל - תמיד ולפני הכל - מה שמרגיש לך טבעי:

מעליבים אותך - תעלבי
לא קשובים, לא משתפים פעולה, לא סופרים אותך - שבי להם על הווריד
לא נחמדים - גם את לא נחמדה

במילים אחרות,
את לא שואלת את עצמך יותר שאלות כמו:"מתי לחייך? מתי להתעלם? מתי לכעוס? מתי לא לוותר?". ותרשי לעצמך לעשות טעויות או "טעויות". כולנו עושים אביבית. ברור שגם אני.

זהו המסר הראשון והכי חשוב שיש לי אלייך. לדעתי, צאי עם המידע הכללי הזה לדרך ובשמחה תחזרי אליי אם עולות בעיות ספציפיות.


לשליחת תגובה

שם

אימייל (לא חובה)   לצורך עדכונכם בקבלת תגובה

תגובה

הקלידו את קוד האימות

 

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com