סופר דדי - פורום הוריםברוכים הבאים לאתר סופר דדי - אתר ותיק ומקצועי המעניק ליווי והדרכת הורים צמודה. לרשותכם פורום הדרכת הורים בו תוכלו למצוא תשובות לשאלות המעסיקות אתכם בהתמודדות היומיומית עם ילדיכם. הייעוץ באתר ניתן ברוח הספר אלוהים בגובה העיניים - מדריך הסוקר את שלל המלכודות הנפוצות העומדות בפני הורים בעידן המודרני, ומציע אלטרנטיבה בהירה לשיטות חינוך ישנות שאינן מתאימות לנו עוד. 

>> להזמנות ופרטים אודות הספר

 תנו לילד להיות מספיק ילד
 כדי שבבוא היום ידע
להיות מספיק מבוגר
 
                                                     
                                                         אלוהים בגובה העיניים                               

 

 

 


ראשי

ילדה עקשנית

10.11.11   14:12
אסנת: ילדה עקשנית
שלום רב, כדי שתהיה לך תמונה רחבה יותר אציין שאני נשואה ואם לבן 5.5 ובת 3.5. מערכת היחסים ביניהם נורמלית: לפעמים חיבוקים לפעמים מכות. בתי מאוד עקשנית. מאוד עקשנית. לא רק אני אומרת כך אלא גם הורים של חברים, הצוות בגן וכדומה. היא תופסת פיקוד על ילדים אחרים, שבדרך כלל משתפים פעולה, ומנסה לתפוס פיקוד גם עלינו, המבוגרים.

כמובן שאני מעמידה אותה במקום בצורה פשוטה - אני האמא ואת הבת, ולכן אני קובעת. עוד אציין שאני מקפידה לשמוע את דעתה ולתת לה מקום להתבטא. במהלך השנים היו מספר מקרים של השתטחויות ברחוב או ביציאה מהגן והגבתי עליהן בחיבוק דב - חיבקתי אותה, אמרתי לה שאני אוהבת אותה ואשחרר אותה כשהיא תרגע. בסוף נרגעה. אתמול נשבר שיא, והבנתי שככל שהיא תגדל יהיה לי קשה יותר להרגיע אותה. היא חזקה יותר, גדולה יותר ומתנגדת יותר.

אתמול היה אצלה חבר מהגן ואמא שלו, היא פספסה פיפי וכשהחלפתי לה בגדים היא התנגדה להתלבש. מכאן המדרון היה מהיר מאוד - בכי, צעקות, יריקות, ומשפטים כמו - אני לא אוהבת אותך, אני רק עלייך, אני אהרוג אותך. כן, היה קשה אתמול. בסופו של דבר הילד ואמו הלכו, היינו צריכות לצאת מהבית כדי לאסוף את הבן הגדול והיא יצאה עם חולצה ותחתונים. בסופו של דבר בדרך חזרה הביתה היא נרגעה וביקשה חיבוק שוב ושוב. ושוב. היא קיבלה כל חיבוק שביקשה ואמרתי לה שאני אוהבת אותה אך לא מקבלת את ההתנהגות הזאת. שאלתי היא - האם נהגתי נכון? מה עושים בפעם הבאה שאי אפשר להישאר במקום וצריך באמת לצאת מהבית? מה עושים בעתיד כשהיא תגדל ולא אוכל פיזית להחזיק אותה? מצטערת על הפניה הארוכה, לא ידעתי איזה פרט פחות חשוב שאפשר להשמיט אותו. מקווה שתעזור.
12.11.11   11:06
דני גיל
כל פרט חשוב אסנת. הפרטים מאפשרים לי להשיב לך באופן שנכון לך ובהתאם למה שאת מספרת לי. את מתארת ילדה מאוד עקשנית ו... אני מאמין לך. למה את מתכוונת כאשר את כותבת:

"כמובן שאני מעמידה אותה במקום... "
?

מהו המקום הזה? מהו באמת מקומה של הילדה? מהו מקומך שלך כאמא במערכת היחסים? "אני מעמידה אותה במקומה" בדומה לקצין בצבא שמזכיר בדרכו לחייליו מי המפקד ומי החייל? מי מעל ומי מתחת? או שהכוונה היא אחרת – "אני מעמידה אותה במקומה" כלומר חוסכת במילים ובהסברים ארוכים כדי לאפשר לאמירה שלי להיות מספיק ברורה.

"כמובן שאני מעמידה אותה במקום... בצורה פשוטה - אני האמא ואת הבת, ולכן אני קובעת"

ולמה האמא היא הקובעת? האם תמיד האמא היא שקובעת? מתי הילדה קובעת? האם האמא קובעת משום מעמדה כמי שנושאת באחריות או משום מעמדה כמי ש"עליונה"?

מה שאני בעצם מנסה לברר איתך הוא משהו על אופי מערכת היחסים שלכן: האם זו מערכת יחסים שבה ההורה עומד מול הילד שלו כשווה בין שווים או, לחלופין, כמי שנמצא מעליו ולכן הצורך להזכיר לילד לעתים תכופות "מהו מקומו". בהנחה שכך וככל שכך נמצא את הילד שלנו עקשן, מתמרד, נחוש להיאבק וכמוהו את עצמנו, כמו תמונת ראי אחד לאחד – עקשנים, נחושים ונאבקים.

העניין הוא שבעידן המודרני שלנו התוקף שלנו כהורים סמכותיים מתקבל דווקא מתוך מערכת היחסים השוויונית והוא יקבל יותר ויותר תוקף ככל שהמערכת הזאת תהיה יותר שוויונית וככל שנכניס בה ערכים של אמון וכבוד הדדי. אין זה אומר שאנחנו צריכים חלילה לוותר על גבולות ברורים ו"לזרום" עם הילד, אבל זה כן אומר שאנחנו פתוחים לדיאלוג, גם אם לא ברמה המעשית (של ניהול מו"מ עם הילד) אבל כן ברמת הנכונות שלנו לאפשר לילד מקום מכובד להביע עמדה ולהתחשב בה, לקבל החלטות, להיות אוטונומי ועצמאי. אביא דוגמה:

היא לא מעוניינת להחליף בגדים לאחר שהרטיבה (יכול להיות אגב שהיא התביישה מהאורח שלה? כלומר לא רצתה שיהיה על זה יותר מדי פוקוס כאשר הוא נוכח?) וזו בדיוק ההזדמנות לאפשר לילדה לקבל החלטה. לגיטימי שהיא תקבל את ההחלטה. דמייני את עצמך נעמדת מולה, יורדת לגובה העיניים שלה ושואלת אותה בשקט – רק את והיא שותפות לנאמר – האם היא תרצה שתעזרי לה להחליף בגדים. היא לא מקבלת את ההצעה אז את נותנת לה נשיקה במצח ואומרת לה – "מתי שתרצי נחליף". ונניח שהבגדים נרטבו באופן כזה שלא ניתן להשאיר אותה כך, את מציעה לה לבחור (הבחירה היא לב העניין) בין שתי אפשרויות: לשחק בנקודה מסוימת בבית ולא לזוז ממנה או לחלופין, להחליף בגדים. כאשר את מניחה לה לבחור בין שתי האפשרויות הללו באופן מכבד, ואת נכונה מראש לכבד כל בחירה שלה, וההזמנה שלך לאפשר לה לבחור נשמעת אכן מזמינה ולא מאיימת, אז את מגדילה באופן משמעותי את הסיכויים שהיא תבחר "נכון" ותרצה להחליף בגדים. תחשבי על זה אסנת – איזה אינטרס יש לה להישאר עם בגדים רטובים?

לפי הדברים שתיארת לי, בעיקר לפי התגובות של בתך, יש לי יותר מתחושה שיהיה זה טוב לאפשר לה לקבל יותר החלטות בבית. ילדים לא צריכים להיות מקבלי ההחלטות בבית. בשביל זה יש הורים. אבל ישנם החלטות שטוב יהיה אם נשאיר לילדים (כמה לאכול, מה ללבוש, איזה חוג, איזה חבר, על הרצפה או על הספה, על הברכיים או על הישבן ו... כדומה), במיוחד בגילאי השנתיים עד ארבע ("את לא מחליטה עליי") שהם מתפתחים ודורשים את העצמאות שלהם. תניחי לה כאן ותראי איך תקבלי את שיתוף הפעולה שלה במצבים שבהם את באמת זקוקה לו, כמו למשל ניהול סדר יום.

1. בהצלחה!
2. אצרף עבורך גם טקסט קצר מתוך הספר שלי שעוסק ב"איך יוצרים שינוי" והדוגמה שהבאתי שם נראית לי רלוונטית.


12.11.11   11:09
דני גיל
איך יוצרים שינוי

בואו ניעזר כעת בילד סורר בן שבע שבדיעבד אנחנו מבינים את החלק שלנו, ההורים, במצוקה שלו. ברמה העקרונית ננסה להבין את יצירת השינוי, ולטובת העניין נדמיין לפנינו דף נייר: דף ישר וחלק יסמל עבורנו ילד בריא. דף מקומט ומקופל יסמל עבורנו ילד "דרוש תיקון".
כעת נדמיין את הדף מקופל לשניים. כאמור אנחנו לא רוצים דף מקופל ולכן נבקש ליישר אותו. כיצד ניישר אותו? האם די בכך שנפתח את הקיפול ונניח את הדף ישר? מובן שלא די בכך. את הדף נצליח ליישר רק אם נדע לקפל אותו שוב והפעם לכיוון ההפוך.

למה חשובה כל כך הדוגמה העקרונית? כי אם ננסה לבנות אמון עם ילד בן שבע שהספיק לצבור כל כך הרבה מטענים, לא די שנמלא אחר הכללים המומלצים, שכן הילד איבד אמון, המשבר גדול מדי, ולכן המשימה הראשונה המוטלת עלינו היא לטפל במשבר האמון, לקפל את הדף לצד השני כדי ליישר אותו.

לשם כך אנחנו מתבוננים בילד שלנו ומנסים לאתר את השבר, את הקמטים בדף, היכן הצטברו משקעים, היכן "הבטן המלאה". נניח שההתבוננות והחקירה הביאו אותנו למסקנה שברמיסת האוטונומיה, טמון השבר הגדול – במשך שנים צמצמנו את זכות הבחירה שלו והכתבנו לו כל הזמן מה לעשות.
בשלב הזה אנו מתגייסים כדי לטפל בשבר, לשים אותו בראש סדר העדיפויות, ולכן אם הילד בוחר סוכרייה, אז מותר לו סוכרייה, כי בשלב זה הטיפול ב"שבר" חשוב יותר מבריאות השן. אם הילד בוחר צלחת אחרת או מתעקש על הכוס הכחולה, נאפשר לו את הצלחת האחרת ואת הכוס הכחולה, שכן בשלב זה הטיפול ב"שבר'" חשוב יותר מהנוחות שלנו כהורים וחשוב עוד יותר מהצורך האוטומטי שלנו לנסות ללמד את הילדים להסתפק במה שיש, לא להיות מפונקים וכדומה.
ככלל, אם אנחנו מגלים הבנה לילד בן שלוש במטרה לבנות יחסי אמון, נגלה יתר הבנה לילד בן שבע כדי לתקן יחסי אמון לקויים.

(מתוך פרק "הנוסחה" - "אלוהים בגובה העיניים")
לשליחת תגובה

שם

אימייל (לא חובה)   לצורך עדכונכם בקבלת תגובה

תגובה

הקלידו את קוד האימות

 

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com