סופר דדי - פורום הוריםברוכים הבאים לאתר סופר דדי - אתר ותיק ומקצועי המעניק ליווי והדרכת הורים צמודה. לרשותכם פורום הדרכת הורים בו תוכלו למצוא תשובות לשאלות המעסיקות אתכם בהתמודדות היומיומית עם ילדיכם. הייעוץ באתר ניתן ברוח הספר אלוהים בגובה העיניים - מדריך הסוקר את שלל המלכודות הנפוצות העומדות בפני הורים בעידן המודרני, ומציע אלטרנטיבה בהירה לשיטות חינוך ישנות שאינן מתאימות לנו עוד. 

>> להזמנות ופרטים אודות הספר

 תנו לילד להיות מספיק ילד
 כדי שבבוא היום ידע
להיות מספיק מבוגר
 
                                                     
                                                         אלוהים בגובה העיניים                               

 

 

 


ראשי

מוצץ בגיל 5?

28.02.11   21:10
ענת: מוצץ בגיל 5?
הי דני!
שני הילדים שלנו "מתים" על המוצץ שלהם (הם גם משתמשים באותו סוג). הקטן בן 2.9 דבוק למוצץ ואני מנסה להעיבר לו מסר שמוצץ זה רק בשביל להירגע או להירדם ולא מסכימה לשחק איתו עם מוצץ בפה. מאפשרת לו להיות עם מוצץ כשהוא ברגיעה על הספה רואה טלוויזיה, בשעת ההרדמות וכמובן ברגעי משבר... באופן כללי הוא לא מטריד אותי כרגע. הגדול כבר בן 5 ומגיל 4 מסתדר בלי מוצץ במהלך היום אבל הולך לישון עם מוצץ. אבל בעצם הוא מחפש כל הזדמנות להיות עם מוצץ ואצל הסבתות למשל יכול להסתובב כל היום עם מוצץ בפה בתירוץ ש"הוא עייף"... אז אפרופו הפוסט שלך - הסבתות שואלות: "מה העניין בעצם?..." ואני תוהה האם אני מגזימה בציפיה שלי שילד בן 5 לא יסתובב עם מוצץ בפה במהלך היום. מעבר לזה, מתי עליי לצפות ממנו להיגמל מהמוצץ בלילה?! קראתי המון גישות, חלקן קוראות לשחרר את הילד ולתת לו להגיע למסקנה הזו לבד וחלקן להחליט בשבילו וזהו. ממש קשה לי להאמין שהוא ישחרר לבד (כן, אני יודעת. הוא לא יצעד לחופה עם המוצץ אבל בכל זאת...) ומצד שני קשה לי לכפות עליו את הגמילה כי הוא כל כך אוהב את המוצץ ואני גם בהריון וקשה לי עם המחשבה שהוא יקנא בשני אחיו הקטנים שיהיו עם מוצץ...
מה דעתך בנושא?
תודה!
ענת
01.03.11   0:43
דני גיל
הוא - הא מי זה בא... איזה כיף לשמוע :)
הי ענת, הגישות שתומכות ב"לתת לדברים לקרות" והגישות שתומכות בקבלת החלטה עבור הילד, אינן באות בסתירה בהכרח. ולא משנה אם אנחנו מדברים על גמילה ממוצץ או מטיטולים וכדומה. כל הרעיון של להניח לדברים לקרות יוצא מנקודת ההנחה שלילדים מניע פנימי וטבעי לצמיחה וגדילה ולכן כל שנותר לנו הוא להמתין בטוחים מהצד ולא להפריע לתהליך טבעי להתקיים. כלומר, לילד שנגמל מטיטולים מניע להתפתח כילד עצמאי, לילד שנגמל ממוצץ מניע פנימי לגדול ולהיות גאה בהיותו "ילד גדול". מאחר ולילד מניע פנימי שעולה בקנה אחד עם הציפיות/מטרות שלנו, אנחנו רוצים לתת לו צ'אנס ובעיקר לא להפריע לתהליך הטבעי להתקיים. העניין הוא שאנחנו בקלות מפריעים, כי המוטיבציה של הילד להיגמל מטיטולים בטלה מול המוטיבציה שלו לתפקד אוטונומית ולהוכיח להורים שלו (כדי להוכיח לעצמו) שהוא זה שמקבל את ההחלטות. והמוטיבציה של הילד להיגמל ממוצץ לא תמיד תהיה הראשונה בסדרי העדיפויות שלו כי למוטיבציה הזאת קמים מתחרים חזקים, כל מיני רווחים משניים כאלה כמו מאבקי כוח אופייניים, הזדמנויות שצצות להעסיק אותנו ההורים, להחזיק אותנו קרוב אליו, מעצם העיסוק סביב העניין. וזה לגמרי המקום להבין שהחיים הם לא ספר כתוב ו... כן, לקבל עבורו החלטה. תראי משהו:

" הקטן בן 2.9 דבוק למוצץ ואני מנסה להעביר לו מסר שמוצץ זה רק בשביל להירגע או להירדם ולא מסכימה לשחק איתו עם מוצץ בפה" – מיותר לגמרי. תקבלי עבורו החלטה.
" ואני תוהה האם אני מגזימה בציפיה שלי שילד בן 5 לא יסתובב עם מוצץ בפה במהלך היום" – לא עניין של ציפייה אלא של החלטה.
" ו(אני)לא מסכימה לשחק איתו עם מוצץ בפה" – גם מיותר ענת. תקבלי החלטה ותמנעי את ההתעסקות הזאת.

אני יודע שלקחתי משפטים שכתבת בהתייחס לשני הילדים. לא משנה לי כרגע הגיל אלא העיקרון; ההחלטה הזאת גדולה עליהם אבל לא טוב שירגישו שהיא גדולה גם עליכם. קבלו אתם את ההחלטות שהילדים לא מקבלים בעצמם ובכך תוכיחו להם שהם מסוגלים, חסינים, בעלי יכולות וכוחות להתמודד. ובעיקר שאתם סומכים עליהם.

נכון שפער הגילאים הופך את העניין למורכב יותר ואת השינוי למאתגר יותר. ולכן הייתי עושה את זה באופן הבא: יוזם שיחה עם שניהם יחד ומעדכן אותם בהחלטות החדשות ולפיהן:

1. הגדול לא מקבל יותר מוצץ, גם לא אצל הסבתות, גם לא בלילה (מה יכול לקרות ענת?).
2. הקטן מקבל את המוצץ ברגעים מאוד מסוימים כפי שתיארת אבל עדיף שיהיו מוסכמים מראש.

ברור שהקושי יהיה עם הגדול אבל הנחישות שלכם תחזק אותו, תימנעו מהסברים ארוכים ותעבירו לו את המסר שאתם סומכים עליו; "אני מבינה. ואני סומכת עליך" / "אני מבין. סומך עליך". זהו. תהיו נחושים והוא יעבור את זה הרבה יותר מהר ממה שנראה לכם כרגע.

כהורים עלינו להיות סמכותיים; עלינו להיות סמכותיים כשאנחנו אומרים "לא" ועלינו להיות סמכותיים כשאנחנו אומרים "כן". תסתכלי ענת על הציטטות שהוצאתי מהדברים שכתבת לי ותוכלי לראות את ה"כן" הבעייתי משהו כלומר, אני מרשה מוצץ אבל הציפייה שלי שייגמל כבר, אני מרשה ובו בזמן מדגישה שאני לא אוהבת את הרעיון (לא משחקת איתו כשהוא עם מוצץ).
אני לא פוסל את האפשרות שאם ה"כן" היה "כן" ברור ונחוש, בלי רמזים ובלי ציפיות לכלום, הגדול היה מעיף את המוצץ מזמן. והקטן אחריו. אבל זה לא קרה וזה בדר"כ לא קורה כי אנחנו בני אדם ואני יכול לשתף אותך שגם אני לילדים שלי זירזתי תהליכים לא פעם, אני זוכר את הלילה שבו מנעתי משניהם את המוצץ, ולאגם שלי שהיא הצעירה מבין השניים היה קשה במיוחד, והיא חיככה בשיניה גם מתוך שינה, בכי ועניינים אבל מהר מאוד היא התגברה. והיה אפשר להרגיש איך השינוי הזה עורר בה גאווה ועשה לה טוב. טוב?
:-)
01.03.11   21:40
ענת
שיווווו. אני צריכה לישון על זה...
נתת לי המון חומר למחשבה. עכשיו חסר לי גם אומץ.
תודה!
01.03.11   23:03
דני גיל
קטן עלייך,
ותזכרי - עניין של החלטה,
בהצלחה..
לשליחת תגובה

שם

אימייל (לא חובה)   לצורך עדכונכם בקבלת תגובה

תגובה

הקלידו את קוד האימות

 

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com