האם החיזוק החיובי תמיד חיובי?

החיזוק החיובי הוא החיזוק שאנו אוהבים לאהוב. האם ילדינו תמיד זקוקים לו? האם הוא תמיד מחזק או שלפעמים הוא דווקא מעכב?

אנו ההורים הרבה פעמים עסוקים בשאלה, כיצד לתמוך בילד שלנו אשר מתמודד עם חוויות של כישלון. בטור שלפניכם אבקש להתייחס לשאלה מאתגרת לא פחות והיא השאלה הנגדית - כיצד אנו מגיבים להצלחותיו, מה אנו עושים כאשר הילד שלנו מבקיע שלושה גולים או מקבל 100 במבחן. יכול להיות שדווקא התגובות שלנו בשעתו היפה של הילד, הן שיחזקו אותו ברגעים הפחות מוצלחים? 

בפתח הדברים ולמען הסר ספק, חשוב לי להדגיש את ההבנה שרובינו ההורים ממילא בקיאים בה: ילד, כל ילד, זקוק לדעת שההורים שלו מעריכים אותו וגאים בו. למען הדימוי העצמי, למען ביטחונו העצמי, הכוחות הפנימיים, היכולת לסמן מטרה והנחישות להגיע אליה – ילד זקוק לראות, לשמוע ולהרגיש אותנו גאים בו. תמיד וללא תנאים. והשאלה באמת מהם אותם "תנאים" אשר באופן אוטומטי אנו מדביקים להערכת ילדינו.  

הנטייה האוטומטית של הורים היא לשבח את הילד על הצלחותיו, להרעיף עליו "מבול" של מחמאות על הציון הטוב שקיבל במבחן, או על שעשה לראשונה את צרכיו בסיר. ראו באיזו קלות אנו יוצרים את הקשר שבין הערכה עצמית חיובית להצלחה. אבל אם אנחנו רוצים לגדל ילד שיהיה בטוח בעצמו, גם כאשר אינו מצליח, עלינו לנתק את הקשר הבעייתי משהו שבין הצלחה לדימוי עצמי. אנו מנתקים את הקשר הזה כאשר אנו שמחים בשמחתו בעודו מצליח, אך נמנעים לתגמל אותו בפרסים רגשיים במודע או שלא במודע

הילדה קיבלה מהמורה שלה אות הצטיינות שבועי וכמובן שאנחנו שמחים לשמוע. אבל אנחנו שמחים לשמוע כיוון שאנחנו שמחים בשבילה ולא בשבילנו, כי לנו ממילא הגאווה הבלתי מותנית בילדינו, ואנחנו לא צריכים את אותות ההצטיינות של העולם החיצון כדי לדעת בוודאות, את מה שכדאי מאוד שהילד שלנו ידע שאנו יודעים בוודאות – שאנחנו גאים בו. ודי להביט בעיניה הגאות של הילדה הזאת, כדי לחוש את התגמול העצום שהיא חווה ברגע זה, תגמול שאין להוסיף עליו כי אין בשביל מה. התוספות בדמות ה-"כל הכבוד!", "איך אני גאה בך!", "תמשיכי ככה!" – הן שישכנעו את הילד או הילדה שלנו די מהר, שכדאי לגעת רק במשימות החיים שאנחנו בהכרח נצליח בהן, וימנעו מהם את ההתנסויות האמיצות, שהן המפתח ליצירתיות ופריצת גבולות, במובן הטוב של המונח

לעומת זאת, תגובות משתתפות ומשתפות כגון: "איזה כיף לשמוע!", "איזה כיף!", נו.. איך ההרגשה?", "הרגשת שתקבלי את זה השבוע?", "שמחה בשבילך!" - הן שיעשו את ההבדל ויעשו את העבודה. כי ככה הם הילדים שלנו, רק רוצים שנראה אותם וש"נהיה" איתם. וככה ההורים שאנחנו צריכים להיות - טבעיים ואותנטיים, נטולי חרדות ואוחזים בתפקיד הורי נטול תפקיד לכאורה, משחרר ומהנה ובטוח לא תובעני כפי שאנחנו מספרים לעצמנו.

"תודה שעזרת לי", "איך אני שמח שעזרת לי" - הן אמירות שיחזקו את בן השלש שלנו על ששיתף עמנו פעולה כל-כך יפה בהתארגנות הבוקר. ה- "כל הכבוד!" יגרע ולא יוסיף.

אנחנו נשמח בשמחתו, וחשוב שנשמח בשמחתו בפעם הראשונה שהוא נגמל מהחיתול, אבל אם נתגאה בו על כך באופן כזה שנסביר לו שכל הכבוד לו וכדומה, אל נתפלא שכעבור שבועיים הוא ישוב לפספס במכנסיים וזאת משום שהציפייה שלנו מכבידה - היא כל-כך מכבידה שנכון יהיה לו לשוב ולפספס ולו על מנת להסיר את המועקה. והחיזוק החיובי, אותו חיזוק שאנו כל-כך אוהבים לאהוב, יהיה למעכב או לכל הפחות למיותר מן הטעם הפשוט שאין חיזוק גדול יותר לילד מעצם ההצלחה להיגמל מחיתול או לעבור משלב הזחילה לשלב ההליכה

היום הורים מבינים שהילד זקוק להערכה ללא תנאים ולכן יבקשו לחזק אותו כאשר הוא "נופל". אבל כדי שהילד יאמין לנו שהערכתנו אליו קיימת תמיד וללא תנאים, הוא יבחן את תגובותינו האותנטיות, ואותן הוא יפגוש דווקא ברגעי ההצלחה שלו - לאחר שהצטיין במבחן בחשבון או לאחר שהשתתף כל-כך יפה בטקס הסיום בכיתה. אז הוא יראה את אביו ואמו גאים בו באמת, מאושרים באמת, והוא יבחין בשפת הגוף שלנו, בטון הדיבור ובעוצמתו, בהעברת המידע המרגש לסבא וסבתא, וב"מטעמים" שסבא וסבתא יעשו עם המידע המשמח. אבל אם למחרת הוא יאכזב, כמה שנהיה יצירתיים לספר לו סיפורים מנחמים, הוא עדיין ירגיש מאכזב, וכתוצאה מכך יאבד את החוסן שלו להתמודד עם כישלונות

מנגד יהיו שיטענו שבדיוק ככה מעודדים מוטיבציה, שהרי אנו רוצים שהילד יצליח ובראש ובראשונה לטובת הילד. אבל אם נתבונן בשתי התוצאות האפשריות של ההערכה המותנית קרי, אנו מעריכים אותו יותר בתנאים מסוימים ופחות בתנאים אחרים, נגלה ששני התסריטים האפשריים הרסניים:

התסריט השלילי הגלוי  – הילד חווה יותר כישלונות מהצלחות והדימוי העצמי שלו מתרסק

התסריט השלילי הסמוי – הילד חווה יותר הצלחות מכישלונות, הדימוי העצמי שלו בשמיים, הוא ההוכחה שכדאי "להשקיע" בילד ולדחוף אותו, הוא שבונה את עתידו לתפארת ומתפרנס בכבוד, והוא שמגיע בגיל 55 למאמנת אישית כדי להבין למה יש לו הכל והוא מרגיש שאין לו כלום, ומהו ה"אני הפנימי" שלו, ואיך עם כל הכסף הזה לעזאזל הוא שבוי במעגל חיים הישרדותי, ואיך בוחרים במה שחשוב ולא רק במה שדחוף, ואיך בכלל הוא אמור לדעת מה חשוב. היו פעם שניים צלולים שידעו במקומו מה חשוב עבורו, אלא שזמן רב עבר מאז וכעת הוא אדון לגורלו. האומנם?

 

הכתבה פורסמה באתר טיפת חלב ב- 24/5/11

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com