שש פעמים

"שש פעמים" הוא סרט מעיק ומטריד, אבל הקושי שלי הוא לא עם הסרט אלא עם הדיון שהוא מעורר, ועם הקהל שצופה בו וחוזר הביתה עם מסקנות לא נכונות. זה סרט שנותן עוד סיבות כאילו טובות להורים למתבגרים לפעול מתוך מקום של פאניקה ולבדוק עם מי הבת שלהם מתקשרת בפייס ועם מי היא מתכתבת בווטצאפ. 

קצת על הסרט: נערה בת 16 עם נפש פצועה עוברת לתיכון שבו היא לא מכירה את התלמידים ועושה הכל עם דגש על הכל כדי להיות שייכת. בסרט תוכלו לראות את אותה נערה מנוצלת שש פעמים על ידי נערים "בני טובים" וקהיי חושים. היא הקורבן שלהם והקורבן של החיים שקדמו להם. מחוץ לעלילת הסרט יעברו השנים והיא תגיע לטיפול פסיכולוגי שבו תבין שהייתה קורבן. הנערים שניצלו אותה, להבדיל, כנראה לעולם לא יבינו שהיו קורבן. אבל הם ה-קורבן. חוסר היכולת של הנערים האלה להבחין בין טוב לרע  - כמו עיוורים מלידה שלעולם לא רואים אור וצבעים – הוא העונש עבור הילדים האלה. כי להיות אדם קהה חושים זה להיות עיוור לחיים. לכל החיים.

איך קורה שאחת מתוך 10 נערות מתהלכת עם נפש פצועה בעולם היא שאלה מעניינת. איך קורה ש- 9 מתוך 10 נערים הם נערים חסרי לב שרואים רק את עצמם היא שאלה הרבה יותר מעניינת, מחייבת, מעלה אלף סימני שאלה על החינוך שלנו, על מה חשוב ועל מה לא. זו שאלה שמעדיפה לעסוק בתופעה ולא במקרה הבודד. התופעה - גדוד הנערים המתבגרים שעוטפים ב"אהבה" את גיבורת הסרט וגדלים להיות מבוגרים שלא מעניין אותם דבר מלבד עצמם. פה לא מדובר באחד או שניים אלא בכולם. כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם וכולם על אותה אחת. האם נפשם בריאה? מהי בכלל הנפש הבריאה?

בסרט שש פעמים לא תמצאו צדיקים, מה שאומר ש... הם הנורמליים? סטטיסטית התשובה היא כן. ואם כן הרי שהדבר הראשון שהסרט הזה צריך לגרום לצופים הוא להצביע על הנורמלי ולזעוק שהנורמלי הזה הוא "לא נורמלי". כלומר לא בריא, מעוות, עצוב.

ועם כל הכבוד לנערה המיוסרת הזאת היא לא העניין כי היא תמיד תהיה שם - האחת הזאת שהחיים כופפו אותה מבית והנסיונות שלה להשיב את הערך העצמי יהיו מסוכנים ורעים. להתבונן במקרה שלה ולהסיק מסקנות על הילדים שלנו זה מסוכן. להבדיל, להסתכל על הנערים שניצלו אותה ולבדוק מה קורה עם המתבגרים (בנים) שגדלים אצלנו בבית זה מתחייב. זה הדיון שהסרט הזה צריך לעורר. זה חשבון נפש שמחייב אותנו כחברה וכהורים לילדים ולמתבגרים.

יד על הלב, אתם, הורים למתבגרים שצפיתם בסרט, על מי חשבתם בדאגה בתום הצפייה: על הבת שלכם או על הבן שלכם?

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com