אמא רשעית

אמא רשעית הוא טקסט שכתבה ליאת גת על דרך החינוך של אמה ז"ל, שנתפסה בעיניה כאמא רשעית ולימים כאמא שעשתה את התפקיד שלה כפי שצריך לעשות אותו. זאת להבדיל מאתנו – ההורים של היום – שלא מצליחים לארגן את הילדים בבוקר ומתקשים לקחת את הסמכות לידיים. את הטקסט הזה שלחה ליאת גת לפני כמה שנים לתכנית הרדיו של שלמה ארצי – תכנית צהריים של יום שישי בה ארצי משתף במחשבות ותובנות על החיים. שלמה ארצי, הידוע כמי שנזכר לפעמים בילדות שהייתה לפני זמן המחשב וההייטק ומביט בערגה בעולם הישן והטוב שהובטח לו בנעוריו, מייצג לטעמי תפיסה שגורה של געגועים לעולם ישן עם התעלמות גדולה מדי מהחצ'קונים שריפדו את העולם הזה.      

(להאזנה לחצו על התמונה)

הטקסט שכתבה ליאת גת הפך ויראלי מאז הועלה לרשתות החברתיות וזוכה לאהדה רבה מצד הורים ואנשי חינוך. בעידן כל כך מבולבל ברור לי למה הטקסט הזה נוגע להורים רבים כל כך ולמה קל להם ולמי מכם להתאהב בו. אני בכל אופן לא אוהב אותו. מיד תבינו עד כמה. לטעמי יש בו בדיוק את הלוגיקה והרטוריקה שאפשרה להורים של אתמול להתייחס לילד בבוז ולספר לעצמם, לו, ולעולם, שזה בשבילו. לטובת הילד. הטקסט הזה שקרי בעיניי, וכשאני מנסה להצביע על הסיבה אני מתקשה לדעת היכן להתחיל. לכן בחרתי לחלק אותו לפסקאות קטנות ולהתייחס לכל חלק בנפרד, כולל התייחסות לכתוב בין השורות. לפניכם הטקסט אמא רשעית כמעט במלואו - בצבע אדום. הדברים שלי בשחור.

"יום אחד כשילדיי יהיו בוגרים מספיק להבין את ההיגיון שמניע הורה אני אספר להם כפי שאימי הרשעית אמרה לי: "אני אוהבת אותך מספיק בכדי לשאול אותך לאן את הולכת, עם מי ובאיזו שעה תגיעי הביתה"

ילדים אכן לא צריכים להבין את ההיגיון שמניע הורה, אבל יהיה טוב אם הורים יבינו את ההיגיון שמניע את הילדים שלהם. אמא רשעית אוהבת את הילדה שלה מספיק בכדי לשאול אותה לאן היא הולכת, ובאיזו שעה תגיע הביתה. לי קצת נראה מוזר שהילדה לא מקדימה אותה ולא מספרת לה לאן היא הולכת ומתי תגיע. למה זה? ואם כבר אנחנו בזה, למה הילדים של אמא רשעית מלינים (כילדים או כנערים מתבגרים) על כך שאמא שלהם מתעניינת בשלומם ובעולמם? 

כשאמא רשעית "אומרת": "אהבתי אותך מספיק בכך ששתקתי ונתתי לך לגלות שהחבר הכי טוב שלך הוא סתם נקניק" אז אני חותם לכם שהיא לא שתקה. הלוואי שהייתה שותקת. ולא רק שהיא לא שתקה היא גם הקפידה לעקם את הפרצוף כל פעם שהחבר היה מגיע לביקור בביתם. אין לי הוכחה לכך אבל יכול להיות שהמשך הדברים ישכנע אתכם שהניחוש שלי אינו ניחוש פרוע.

וכשהיא "אומרת": "אהבתי אותך מספיק כדי לשבת לך על הראש שעתיים בזמן שניקית את החדר. עבודה שהייתה אמורה לקחת רבע שעה" אז לאור הכתוב בהמשך אני מניח שזו הייתה דרכה של הילדה להגיד לאמא שלה שהיא לא בובה על חוטים ושהיא צמאה למעט כבוד ועצמאות. בכלל, הניסיון המניפולטיבי הזה – להצדיק כל החלטה הורית בשם האהבה והדאגה לילד – אין בו צדק ובעיקר אין לו סוף: אהבתי אותך מספיק כדי לתת לך סטירה כשתפסתי אותך משקרת לי, אהבתי אותך מספיק כדי לתת לך פליק בגיל שלוש אחרי שרצת לכביש, אהבתי אותך מספיק כדי לרתק אותך לבית למשך שבוע אחרי שהתחצפת לאבא. אחח... כמה שטויות אפשר לעשות בשם האהבה.

ההורים של היום מבולבלים, מתקשים בניהול סדר יום פשוט כמו להכניס את הילדים לאמבטיה ולארגן אותם בבוקר. בהיכרותי עמם אני באמת מבחין בחסרונם של תגובות אסרטיביות שמרגישות לעתים כמו כעס או בתגובות טבעיות המביעות רגשות אמתיים של תסכול ואכזבה. אבל כשהבת של אמא רשעית כותבת בשם אמה:

"אהבתי אותך מספיק בכך שהראיתי לך כעס, אכזבה, דמעות בעיניים, ילדים צריכים לדעת שהוריהם אינם מושלמים" יש לי יותר מהרגשה שהיא מדברת על משהו אחר וחבל שאיננו יודעים על מה.

כשאמא רשעית "אומרת": "... אבל הכי הרבה אהבתי אותך מספיק לומר לך "לא!" כשידעתי שתשנאי אותי אחר כך בגלל זה. אלה היו הקרבות הכי קשים, אני שמחה שניצחתי בהם בגלל שבסוף גם את ניצחת.

אז אני אומר שילדינו זקוקים לשמוע את ה"לא!" שלנו, אבל כאשר ה"לא" הזה רומס את זכויותיהם הבסיסיות אז הנה לנו הקרבות הכי קשים והשנאה שליאת גת כותבת אודותיה. יש הבדל בין להגיד לילד "לא" לעוד שוקולד/זמן מחשב/זמן טלוויזיה לבין מניעת בילויים עם החברים בני השלוש עשרה, כפי שליאת גת תספר לנו בהמשך.  

כשהבת של אמא רשעית כותבת: "אמא שלי הייתה האמא הכי רשעית בעולם; בזמן שבבתים אחרים אכלו ממתקים לארוחת בוקר, אצלנו אכלו כולה קורנפלקס ביצים וטוסטים, בזמן שילדים אחרים שתו קולה ואכלו סופגנייה בצהריים אנחנו חויבנו לאכול כריכים"
ובכן, אין "חיה" כזאת. הורים לא נותנים לילדים שלהם סופגניות וממתקים וקולה במקום ארוחות, ודאי לא ההורים של פעם. חבל שהיא לא מספרת בדיוק מה קרה שם.

"כשאמא התעקשה לדעת בכל רגע איפה אנחנו, אפשר לחשוב שהיינו אסירים בחופשה, והיא הייתה חייבת לדעת מי החברים שלנו ומה אנחנו עושים איתם, היא התעקשה שאם אמרנו שנעדר לשעה אז נעדר לשעה או פחות"

אוקיי אז היא לא אמא רשעית. אבל בהחלט אמא שאף פעם לא סומכת על הילדים שלה ולדעתי די משועממת מהחיים. בטוחים שאתם רוצים להיות כאלה?

"התביישנו להודות אבל היא הפרה בקלות את חוק העסקת הילד בכך שהכריחה אותנו לשטוף כלים, לסדר את המיטות, לבשל, לשאוב את הרצפה, לכבס, לזרוק את הזבל ועוד כל מיני עבודות אכזריות. אני חושב שהיא הייתה שוכבת בלילה במיטה וחושבת מה עוד היא יכולה לתת לנו לעשות"

כשהורים שוטפים כלים הם עסוקים בעוד לוגיסטיקה משעממת שהיא חלק מסדר היום. כאשר ילדים בגיל שבע שוטפים כלים הם עסוקים במימוש עצמי, הם מרגישים גדולים ויכולים, המוטיבציה שם נורא חזקה, ממילא. ודאי שיש דרך להתחבר למוטיבציה המבורכת של הילדים במקום לכבות אותה במלחמות ומאבקים, אבל למי מכם שאינו מצליח באתגר אני ממליץ בחום - קחו את המילה "להכריח" והשתמשו בה תחילה במקומות הפשוטים: להחליף חיתול לתינוק בלי לשאול אותו אם הוא מוכן לכך, להכניס פעוט בן שנתיים לאמבטיה בין אם "בא לו" או לא "בא לו" עכשיו, לכבות את הטלוויזיה כאשר אתם מחליטים שתם הזמן המתאים לכך, וכו'. 

"אמא שלנו הייתה רשעית. היא התעקשה תמיד לומר לנו את האמת, את כל האמת, ורק את האמת, וכשהגענו לגיל הטיפש עשרה היא קראה את המחשבות וגידלה עיניים מאחור, אז החיים היו עבורנו ממש קשים"

שוב חבל שאנחנו לא יודעים מה בדיוק האמת שנאמרה שם. בינתיים האמא הזאת נשמעת לי בעיקר מניפולטיבית וחונקת, מגדלת עיניים מאחור בעוד ילדיה המתבגרים צמאים למבוגר אחראי שקצת יסמוך עליהם, ולא ידביק לגיל היפה שלהם את הכינוי "טיפש עשרה".

"אמא הרשעית לא נתנה לחברינו לצפצף מלמטה, כשהגיעו הם היו צריכים להגיע לדלת כדי שתוכל לפגוש אותם. וכשכולם יצאו בגיל שתים עשרה שלוש עשרה אנחנו חיכינו עד גיל שש עשרה"

ברור שהחברים היו צריכים להגיע לדלת, ברור שהאמא הייתה חייבת לראות אותם. במקום ללכת לפסיכולוג ולתת כבוד לחרדות וליצרי השליטה שלה העדיפה להביך את ילדיה מול החברים שלהם. למה? ולמה למנוע מהילדים לצאת לבלות במשך שלוש שנים שיכולות להיות שנים כל כך יפות?   

"בגלל אמא הרשעית הפסדנו הרבה חוויות שילדים אחרים חוו, אף אחד מאתנו לא נתפס גונב, הורס רכוש של אחרים ומבצע כל פשע אחר, הכול בגללה"

הפושעים הכי גדולים היו בעברם ילדים שנמנעו מהם חוויות ילדות. אבל רגע אחד - האם ההצלחה החינוכית שלנו מתגלה כאשר הילד שלנו לא גונב ולא הורס רכוש של אחרים? זה לא אמור להיות המובן מאליו? הצלחה חינוכית היא לגדל ילד שחושב באופן עצמאי, אמפתי לזולת, ילד שגדל להיות גבר שמבחין בניואנסים, ולא מפחד שמחר יאשימו אותו בהטרדה מינית כי הוא לא מצליח להבין את ההבדל בין "להתחיל איתה" לבין "להטריד אותה", הוא ילד שגדל להיות אדם שההפגנות של הפליטים או המסתננים או מבקשי המקלט חודרות ללב שלו הרבה לפני שהוא חושב על פתרון רציונאלי או בורח מהמחשבה על פתרון כזה.

"עכשיו כשעזבנו את הבית ולכולנו יש השכלה ואנחנו אנשים די ישרים ועושים את כל מה שביכולתנו להיות הורים מרושעים לילדינו כמו שאמא הייתה, אני חושבת שהבעיה של העולם הזה היא שאין מספיק אמהות רשעיות"
 
הבעיה של העולם הזה היא שיש בו הרבה אנשים "די ישרים" ולא ישרים באמת, כנים עם עצמם ועם זולתם, שרואים באחר בשר מבשרם. אמא שלי אגב הייתה ועודנה אמא טובה, ותמיד נתפסה בעיניי כאמא טובה. היא הייתה מספיק טובה כדי לסמוך עלינו ובאופן כללי לא חשבה בשפה "חינוכית". את מה שהיא עשתה באופן טבעי, אולי אפילו עם קצת תמימות, אני הפכתי לאידיאולוגיה. עליה תוכלו להוסיף ולקרוא בספרי אלוהים בגובה העיניים

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com