חינוך ילדים - לא מה שחשבתם

הורים יקרים, בטור זה אבקש אתכם לבחון את המשימה ההורית מזווית מעט שונה מזו שאנו רגילים לעסוק בה כמחפשים תשובות כאן ועכשיו. לשפע המידע הקיים בימינו יתרונות רבים, אך גם לא מעט חסרונות, ובעיקרן התחושה שיש דרך "נכונה" לגדל ילדים ועד שלא נלמד אותה מספיק לעומק לא נהיה הורים טובים באמת. התוצאה – התמכרות ל"מתכונים", לתשובות אינסטנט, לתרבות של שחור ולבן, ושל נכון ולא נכון. 

לעומת זאת, לפעמים התמונה השלמה מתבהרת דווקא כאשר אנו מרחיקים מבטנו מאוסף חלקיקי הפאזל המרכיבים אותה, אז אנו מסוגלים להבחין במגמה ולהסיק ממנה על חוקיות.

שימו לב למשל כמה מחקרים יש בענייני תזונה? מה בריא ומה לא? מה מזין יותר ומה פחות? כמה מחקרים היינו חוסכים לעצמנו לו היינו מאמינים באמת בנפלאות הבריאה? האם אנו באמת זקוקים לתוצאותיו של מחקר כזה או אחר כדי להכיר בסגולותיהם של המלפפון, הגמבה, התפוז, הסלק?

אז לא טעיתם בכתובת ובאמת שאני לא כאן כדי לשכנע אתכם לאכול פירות וירקות, אבל בהחלט הייתי רוצה להפנות את תשומת לבכם להבחין בחוקיות הקיימת בטבע לפיה נפלאות הבריאה נמצאים כמושלמים עבורנו, ויתרה מכך – הם נמצאים מושלמים ביום היוולדם. כמו הפרי והירק, כך גם הילד והאדם, מושלמים ביום שבו הם בוקעים לאוויר העולם והם הולכים ומתרחקים מה"מוצר" הטהור והמושלם שנתגלה לנו בלידתם ככל שאנו - בני האדם - מוסיפים להתערב בהם שלא לצורך.

כהורים לילדים אנו רוצים להגן על ילדינו, לשמור עליהם ולכוון אותם ל"מקום הנכון". לגיטימי. אלא שדווקא מתוך המקום הזה קמה ההתערבות ההורית הבלתי לגיטימית, אף על פי שעבור הורים רבים זו בדיוק ההתערבות העונה על ההגדרה של התפקיד ההורי.  

התפקיד ההורי
כל החיים היא בחנה אותה וביקרה אותה, תמיד היה לה מה להגיד, להעיר או להאיר. סתם דוגמה: כשהבת היתה חיילת הן טיילו בקניון והבת ראתה נעליים יפות בחלון ראווה של אחת החנויות, אז היא אמרה לאמא שלה: "אמא.. תראי איזה נעליים יפות!" אז אמא שלה אמרה לה שחבל על הכסף. כאילו שלדבר עם הבת שלך עולה כסף. כשהבת שיתפה אותה ברומן חדש אז אמא שאלה שאלות על חתונה וחיים משותפים בעתיד. כשהבת החמיאה לאמא שלה על העוגה לשבת אז לאמא היה חשוב לציין שהעוגה מאוד משמינה.

היום הבת כבר גדולה - אמא לילדים בעצמה - ואמא שלה למודת הניסיון, כבר לא מעירה או מאירה לילדיה. לחברותיה היא נאנחת ומספרת ש - זה כבר לא עובד, שילדיה כבר מזמן הפסיקו להקשיב לה, אז היא החליטה שהיא לא מדברת יותר. ותקשיבו... היא באמת לא מדברת, לא עם הבת שלה ולא עם שני הגדולים שלה. לא מתוך כעס או משהו אלא מהסיבה הפשוטה שהיא לא יודעת על מה לדבר. בתפיסה שלה התפקיד האמהי הוא כזה שנועד אך ורק לשמור ולהגן (= להתקרצץ), ומרגע שהילדים לא צריכים או לא מוכנים שישמרו עליהם אז אין כבר על מה לדבר. יש אמנם מידע טכני כמו "מתי את צריכה אותי עם הילדים?" או "מתי תבואו בשישי?", אבל חוץ מזה שתיקה רועמת - מראית עין של קשר קרוב - קרבה המהולה בריחוק. אמא ובת. 

בחרתי בסיפור הזה כי אני חושב שכדי להבין את הילדים עלינו לחיות מחדש את העמדה הזאת - העמדה של הילדים. בתפיסה של האמא - גיבורת הסיפור שלנו - הילדים נולדו מקולקלים והמשימה החינוכית שלנו היא לתקן אותם, "לשמור עליהם". ואנחנו - כהורים לילדים בני 6 לדוגמה - עשויים לפחד מהטלוויזיה ולהיות בטוחים שאנו עושים את הדבר הנכון כשאנו מונעים מילדינו לבלות מול המסך מעל חצי שעה, ואם אנחנו הורים למתבגרים אנו עשויים לפחד מהעובדה שהמתבגר שלנו מעדיף לבלות כל היום עם חבריו (נכון - בפייסבוק) ולא עם ספרי הלימוד של חטיבת הביניים.

אבל דמיינו לרגע הורים ל"ילדים הגדולים" - הורים לסטודנטים צעירים למשל - אלו ידעו לספר לכם משהו על רגעי החרטה או ההתפכחות המאוחרת לאור ההיסטוריה של גידול ילדיהם, על הברווזון המכוער שגדל להיות ברבור, ואם רק היו יודעים שכך יהיה היו חוסכים מעצמם ומהברבור שלהם כל כך הרבה מאבקים שהרוויחו ביושר:

על הלחץ סביב שיעורי הבית (והרי היום הוא סטודנט מצטיין), על ההשתלבות החברתית הרופפת (והרי היום הוא מוקף בחברים), על העצלנות שלו (והרי היום הוא מנהל חברת קייטרינג גדולה). אתם ודאי אומרים לעצמכם שזה בדיוק העניין - שזה בזכות ההורים - אבל דווקא ההורים ידעו לספר את הסיפור האמיתי ולפיו העובדה שהילד פורח דווקא היום היא למרות ההיסטוריה של מאבקי הכוח בתקופת הילדות ולא בזכותם, ודווקא אותם נשמע ממליצים בחום לילדים שלהם או לאחיינים שלהם שמגדלים היום ילדים קטנים להניח לדברים, להיות גמישים. "עזבי, תניחי לזה, גם אצלי זה היה ככה ואני מבטיחה לך שהכול יהיה בסדר" תאמר הדודה לאחיינית שלה שמגדלת כעת שני ילדים קטנים.

החרדה לעתיד הילד – אויב הגמישות
אני נרגש כל פעם מחדש להיווכח עד כמה ילדיי מכירים אותי ויודעים – למשל - כמה חשובה לי איכות התקשורת עמם, ועד כמה אני לא מוכן להגיע למקומות האלה שבהם הוויכוח מחליף את השיחה, המניפולציות את הכנות, הכוחניות את הכבוד ההדדי. אבל - כאבא לילדים, שחי ונושם אבהות וגאה בחברים הכי טובים שלי – ילדיי,  אני יכול לספר לכם שלא מעניין אותי כמה זמן הם יצפו בטלוויזיה, כמה זמן ישחקו במחשב ובאייפד, ולא מעניין אותי אם יכינו את שיעורי הבית בשעות הערב או הצהריים, בשולחן הכתיבה שבחדר או בסלון על השטיח. הורים, זה לא מה שחשוב. אבל זה הופך בעיננו למה שחשוב כשאנחנו חושבים "חרדות":

מה יצא מהבן שלי? איזה מן מבוגר הוא יגדל להיות? כך קורה שהורים רבים בוחרים את דרכם החינוכית על פי משאלות לבם אודות המבוגר שהם רוצים לראות "יוצא" מהילד שלהם. לצערי, דווקא פה נעשות טעויות רבות המכשילות אותנו בדרך להיות הורים גמישים - בעלי עצמאות מחשבתית - שעושים את הדבר הנכון באותו רגע בלי לפחד לפתח בילד הרגלים לא נכונים, ובלי לפחד שיגדל להיות ילד מפונק.

דוגמאות לגמישות:

המקרה: בצאתנו מהבית הילד מבקש לקחת לדרך בייגלה בשקית. בהכירי את הילד שלי ובהכירי את הבייגלה הזה אני מניח שהוא לא ירצה בו בסופו של דבר. אני גם ממהר לצאת מהבית כך שאני מעדיף שלא להתעכב על זה. התגובה שלי: הסכמה מלאה לבקשתו של הילד שלי. אגב – זו בדיוק הדרך לא להתעכב על זה.

המקרה: סיימנו לאכול ארוחת ערב ושאלנו את הילד שלנו אם הוא מעוניין במשהו נוסף. אמר שלא. אחרי שאנחנו שוטפים את הכלים ומנקים את השולחן הילד "נזכר" שהוא מעוניין בחביתה. התגובה שלי: הסכמה מלאה. אמנם אין זו המלצתי הגורפת עבור כל ההורים ועבור כל סיטואציה, אבל הוא העניין: ככל שדאגנו זה מכבר למערכת יחסים מכבדת הדדית אין לנו שום סיבה להניח שהילד שלנו מנסה לבדוק גבולות או להקשות עלינו את החיים. הוא רוצה עכשיו חביתה למרות שלפני עשר דקות לא רצה, אולי כי עשינו לו חשק או אולי בגלל סיבה אחרת. למי מאתנו זה לא קורה?

המקרה: הוא רוצה פסטה בצורת פרפרים ואח שלו רוצה פסטה בצורת ביסלי. התגובה שלי: הסכמה מלאה לבקשתו של זה ולבקשתו של זה. הורים, אל תתעכבו על העניינים האלה. אלה הם בדיוק המקומות שהילדים יכולים לטבוע באוקיינוסים של תשומת לב שלילית:

"אפשר לחשוב?!" "מה אתה עושה עניין?!" "זה בדיוק אותו הדבר!!" "אויש אתה מתנהג כמו תינוק".

זו בעיניי ההחמצה הגדולה של הורים רבים כל כך: ההתעקשות על ה"קטנות" וההירדמות בשמירה כאשר מדובר בניהול סדר יום, תקשורת חיובית, כבוד הדדי, בית שמתפקד כ"שדה אימונים".

שדה האימונים
אבא של אור לא אוהב שאור שלו נכנס בפתח המעלית לפני שהאנשים שבתוכה יוצאים ממנה. צודק. אז כל פעם שזה קורה הוא "נותן לו על הראש" ומזכיר לו שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה וזו לא הפעם הראשונה שהוא מבקש ממנו להתנהג יפה בכניסה למעליות. אממה... בכל פעם שאבא של אור מגיע הביתה עם הילדים הוא מפלס בקושי רב את דרכו בין שלושת ילדיו שנדבקים לדלת. הוא מתכופף, מתכווץ, מתגמש, נעזר בקצות האצבעות של הרגליים והידיים כדי להגיע עם המפתחות לפתח המנעול ולהצליח לפתוח את הדלת. אבא של אור נרדם בשמירה אצלו בבית ולא רואה את הקשר המחבר בין התנהגות ילדיו בכניסה לבית לבין התנהגותם בכניסה למעליות.

ואני אומר... מה שאנחנו קוראים לו "חינוך ילדים" מתחיל בדיוק במקומות התמימים הללו: בפשטות, בשגרה היומיומית, בבית, במקום הזה שאדלר קרא לו בשם המדויק "שדה האימונים". כל הרעיון הוא להתאמן מספיק טוב בבית כדי שהילד יהיה כשיר לחיים שבחוץ, ולא נאלץ "לתת לו על הראש" בכניסה למעליות.

לסיכום: הילד נולד עם מנוע פנימי "סופר" משוכלל המניע אותו לצמיחה, גדילה, שיתוף פעולה עם ההורים, מוטיבציה להיות אוהב ונאהב, מעורר גאווה. חוסר ההכרה שלנו – תחילה של ההורים ובהמשך של הסביבה - במנוע הפנימי של הילד מביא אותנו להציע לו את המנועים החיצוניים שלנו. כתוצאה מכך הילד "מדומם מנועים" פנימיים, חיוביים, משוכללים כל כך, ומחליף אותם במנועים החיצוניים שלנו, שהם יכולים להיות בסדר, אבל הם לעולם לא יהיו טהורים ומשוכללים כמו המנוע הפנימי שהילד צויד בו עם צאתו לאוויר העולם מרחם אמו.

כשאנו דנים בתפקיד ההורי, בצורך להציב ולשמור על גבולות, ב"חינוך" אם תרצו, נכון נעשה אם נעמיד במרכז הדיון את השאלה הבאה: מהי המעורבות ההורית הראויה ומהי המעורבות המעכבת? מתי המעורבות שלנו מבשילה את הקרקע לפעולתו של המנוע הפנימי של הילד, ומתי היא דווקא מכבה אותו? אלו הן השאלות החשובות, ואנא מכם, אל תמהרו להרוג אותן בתשובות.

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com