הסמכות לומר 'כן'

כמה פעמים קרה לכם שאישרתם לילד לעשות כרצונו, אבל משהו בתוך תוככם התנגד? "אישרתם" לו מוצץ בגיל חמש, אבל לפחות פעם אחת ביום הערתם לו על כך, "אישרתם" לו לישון במיטתכם, אבל הבהרתם לו שזה לא הדבר הנכון, "אישרתם" לו להיצמד לכם לברכיים בנוכחות האורחים, אבל הצעתם לו עשר פעמים ללכת לשחק עם הילדים. לחלופין, כמה פעמים סירבתם לרצונו של הילד ובדיעבד הבנתם ש"טיפסתם על סולם"? התעקשתם למשל שהוא לא יקבל את הסוכרייה מאחר שלא סיים את ארוחת הערב, אלא שמראה אחיו וחבריו עם הסוכרייה בפה גרם לכם להבין שאתם עושים לו עוול.

כהורים עלינו להיות סמכותיים, וכדי להיות סמכותיים עלינו להיות נחושים ועקביים: עלינו להיות נחושים ועקביים כאשר אנו אומרים לילד "לא", ועלינו להיות נחושים ועקביים כאשר אנו אומרים "כן". בטור זה אבקש להראות לכם ההורים שאחת הבעיות שלנו בבניית סמכות איתנה נובעת מהקושי שלנו להגיד דווקא "כן" נחוש וברור.  

הסמכות לומר "כן"

על הצלחת של הילד לחם מטוגן ופרוסות מלפפון. הוא מעוניין בלחם המטוגן, אבל לא במלפפון. והוא לא יגע בלחם המטוגן עד שנוציא לו את המלפפון מהצלחת. קרה לכם? מה אתם עושים? מסרבים בנחישות? מסכימים בנחישות? לרוב אנו לא מסרבים ולא מסכימים אלא נגררים. אנו נענים לרצונו של הילד בתחושה של חוסר בררה ובכך מעבירים לילד מסר מבלבל שמזמין אותו להעסיק אותנו באותה תשומת לב שלילית ונצחית.

הורים, יכול להיות שאם נחליט שאנו באמת מסכימים שיאכל מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה – עם הצלחת הזאת או האחרת, עם המלפפון בתוך הצלחת או מחוצה לה – אז הוא יחדל להעסיק אותנו בצלחת שלו? יכול להיות שאם נחליט שאנו באמת מסכימים שייצמד לנו לברכיים במסיבת הסיום בגן, אז ודווקא אז הוא יבחר מהר יותר להשתחרר ולשחרר? יכול להיות שאם נחליט שאנו באמת מסכימים שיצפה כל היום בטלוויזיה, אז ודווקא אז נגלה שהילד שלנו מתעניין בהרבה דברים מלבד הטלוויזיה? 

הסמכות לומר "כן" נועדה אם כך לפטור אותנו בדיוק מהדבר הזה: היא חוסכת מאבקים, תשומת לב שלילית ותלותיות, אך היא אפשרית רק כאשר אנו שלמים עם עצמנו ואומרים "כן" בקול ברור. 

הסמכות לומר "כן" אפשרית ככל שאנו צופים מהלכים מראש

הסמכות לומר "כן" היא שעוצרת אותנו רגע לפני שאנו מניחים את כף רגלנו על המדרגה הראשונה של ה"סולם": באופן כללי אנו לא מרשים לילד שלנו לאכול חטיף לפני הארוחה, אבל אנו יודעים מראש שהוא יתקשה לראות את חבריו מקבלים חטיף בטיול משפחות ולהישאר אדיש. לכן אנו גמישים לאשר את הבקשה של הילד לפני שנאלץ להיכנע להתקפי הזעם שלו. כך הילד רואה מולו הורה סמכותי המקיים בחירות ומקבל החלטות. אנו מכירים את הילד שלנו ויודעים, למשל, שהדרישה ממנו להמתין רגע באוטו עד שנמשוך כסף מהכספומט הסמוך, היא דרישה תובענית עבורו. לכן נוותר על הנוחות וניקח אותו עמנו, וזאת תהיה היוזמה שלנו. אם אישרנו לו להישאר ער הלילה עד שעה מאוחרת כדי לצפות יחד במשחק של מכבי, הוא ישב אתנו ויהיה ילד טוב ומקסים. אבל אם נגררנו להחלטה מפני שנכנענו לנחישות שלו או נכנענו לרצון של בן או בת הזוג שלנו, הילד ירגיש שאנו רואים בו מטרד, וייכנס לתפקיד המציק והמטריד.

הסמכות לומר "כן" = דימוי עצמי חיובי
השעה 21:00 ובמשפחת ישראלי אבא ואמא עסוקים: אבא מקלח את התינוק ואמא מתעכבת על איזה מייל דחוף שהיה לה חשוב לשלוח מהר ולהתפנות לילדים שלה. שני הילדים הגדולים, גילאי 7 ו- 9 נמצאים בחדר לקראת שינה, אבל הקולות הבוקעים משם מלמדים שהם לא הולכים לישון ומעדיפים יותר להשתגע. כאמור, ההורים עסוקים, בעניינים חשובים פחות או בעניינים חשובים יותר, בעיניי זה לא ממש משנה. החשוב הוא מה יעשו ההורים במשפחת ישראלי כאשר יפסיקו להיות עסוקים ויתפנו לילדים שלהם.

אם הם יכנסו לחדר הילדים וישכיבו אותם באהבה במיטות מבלי להתחשבן איתם (על מה?) הם בעצם אומרים להם: אתם ילדים טובים! ובכך הם בונים בהם דימוי חיובי של ילדים טובים וירוויחו ביושר ילדים טובים. לחלופין, אם הם יכנסו לחדרם ברוח סערה ויטיפו להם מוסר על כך שהם עסוקים בדגדוגים על השטיח במקום להיות במיטות הם בעצם אומרים להם: אתם ילדים רעים! מאכזבים! ככה אנחנו רואים אתכם!

הורים, ילד טוב הוא קודם כל ילד שמקבל את המסר מההורים שלו שהוא ילד טוב, וילד רע הוא ילד הוא ילד שמבין מההורים שלו שהוא ילד רע. דמיינו שבסופו של יום - של כל יום - הילד מניח את ראשו על הכרית וממלא דו"ח דמיוני שבו הוא נדרש לציין כיצד אמא ואבא ראו אותו במשך היום: האם כילד טוב או לחלופין כילד רע. התשובה שהוא ייתן לשאלה הזאת היא שתכריע האם הילד הזה יהיה ילד טוב או ילד רע, והאם יגדל להיות אדם טוב או אדם רע.

"כן" אמיתי וסמכותי
הסיפור על משפחת ישראלי הוא דוגמה לקלות שבה הורים נגררים לתגובות אוטומטיות ובכך מחלישים את הסמכות שלהם. לא בגלל שהם לא ידעו להגיד "לא!" בקול ברור אלא משום שלא ידעו לומר "כן!" אמיתי וסמכותי. קורה לכם שאתם קוראים בשמו של הילד שלכם כדי לשאול אותו דבר מה או סתם כדי להתעניין בשלומו והוא בתגובה נכנס לעמדת הגנה? – "מה.. אמא?!!! לא עשיתי כלום", "נו רגע אבא.. רק התחלתי לשחק". הורים, זה בדיוק החשש שלי, שהילדים שלנו יחשבו שאנחנו מאוכזבים מהם גם בלי קשר להתייחסות שלנו. לענייננו זה, ה"סמכות לומר כן" היא שחוסכת מהילדים את החוויה השלילית הזאת כי היא מעניקה להם ליווי צמוד ותמידי של מנת ביטחון לדעת ש... אני בסדר כל זמן שאמא ואבא לא אמרו לי אחרת. כאמור, כאשר ילד מרגיש שהוא עומד בציפיות של הוריו הוא גדל עם דימוי חיובי שהופך במהרה להיות כוח מניע חיובי.  

הסמכות לומר "כן" משחררת אותנו מתפקיד הורי תובעני
שעת ערב, ילדינו מתארגנים לשינה במיטות ואנו מבחינים בחלקיקי משחקים שאחד מהם השאיר לנו בסלון. אפשר שנקרא לו לאסוף את העניינים שלו, וזה בסדר גמור גם אם אין לנו כוח וחשק לעסוק בזה עכשיו. הורים לילדים לא צריכים לעסוק בחינוך 24 שעות ביממה. אבל אם בחרנו לרדת מהעניין בואו נרד באמת מהעניין. מתוך בחירה, מתוך סמכות, ולא נטיף לו מוסר בקריאות מהסלון. 

מסכימים או נגררים?
הילד בסלון רואה טלוויזיה ומבקש מאמא שלו כל מיני בקשות: אמא תביא לי, אמא תעשי לי. מה שהתחיל כנתינה שלמה ומכל הלב של האם הופך במהרה למשימה תובענית וטורדנית, ואז נראה את האמא נוזפת או אומרת משהו בצורה מעליבה ופוגעת. המסר לילד: עד כה עשיתי מה שעשיתי משום שנגררתי לכך ולא מתוך בחירה. גם אם הייתה שם בחירה בהתחלה הרי שקרה משהו בשלב מסוים שגרם לאמא להבין שלכך היא לא מוכנה, ובצדק. ואם כך, זה בדיוק המקום להעביר מסר חדש לילד, אבל לא להטיף לו מוסר על מה שאפשרנו לו עד כה מתוך יוזמה שלנו. בסופו של יום - ילד שחווה את ההורים שלו כהורים נגררים יגרור אותם לאן שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה. קוראים לזה ילד מפונק.

 ילד מפונק
הרצון להעניק לילדים שלנו חום ואהבה מטשטש את ההבדל שבין נתינה בריאה לבין פינוק מזיק ומכאן הרבה הורים שואלים את עצמם: מתי זה בסדר ומתי זה לא? היכן נגמרת הנתינה הבריאה והיכן מתחיל אותו פינוק שמטפח ילדים תלותיים ותובעניים. ומתוך הרצון לצאת בהצהרה ברורה שתעשה לנו סדר בבלגן קמה העמדה הרווחת שלפיה הילד המפונק הוא ילד שעושים בשבילו את מה שהוא יכול לעשות בכוחות עצמו. הגדרה ברורה ללא ספק (ובכך יתרונה), אבל כמו הרבה הגדרות ברורות הן חסרות את היכולת להכיל את המציאות המורכבת, מה שמביא הרבה הורים – דווקא המודעים והערניים שבינינו – להימנע מהתנהלות טבעית ונכונה עבורם.

אני נזכר בבתי כשהייתה בת 3 בערך, גרנו אז בבניין ללא מעלית, איך נהניתי כשהייתה מניחה ראש על כתפי כאשר הייתי מעלה אותה על הידיים שלוש קומות, והיא לעולם לא דרשה את זה ולא הפכה מפונקת או תלותית, כי היה לה ברור שאני נאמן להנאה ההורית שלי ולא לחרדה לשביעות רצונה. לפעמים אנחנו טועים לחשוב שהילדים שלנו צריכים אותנו כדי שנשב איתם על השטיח ונרכיב יחד פאזל. זה מקסים אבל ככה לא מתנהלת שגרה.

הפוטנציאל האמיתי לזמן איכות עם הילדים טמון דווקא ברגעי השגרה היומיומית שלנו, וחבל לי על הרבה הורים וילדים שמחמיצים את רגעי האיכות הללו מחשש ההורים לגדל ילד מפונק. זה בכלל לא משנה אם אתם מרימים אותו על הידיים בגיל שנתיים או אם אתם שורכים את נעליו בגיל חמש או אם אתם מלווים אותו באמבטיה בגיל 8. הילד גדל להיות ילד מפונק במקומות שבהם הוא רואה אותנו נגררים ולא בוחרים בלב שלם. כי אז הוא מבין שהוא חסר יכולות ונהפך לתלותי, והוא מרגיש מרכז העולם - כזה שמגיע לו הכול - ולכן הופך להיות ילד תובעני.

סיכום
כהורים עלינו להיות סמכותיים, עלינו להיות סמכותיים כאשר אנו אומרים לילד "לא", ועלינו להיות סמכותיים כאשר אנחנו אומרים לו "כן". אין זה חשוב לענייננו מה כתוב בספר זה או אחר, מה נכון יותר ומה פחות, מהן העדפותיי שלי, שניתן אולי לקרוא בין השורות. החשוב הוא למצוא את המקום שאנו מרגישים בו שלמים. אם המוצץ הזה תקוע לו בפה מעבר לזמן הסביר לגילו, כנראה נגררנו להסכים לכך, ואנו בעצם רוצים להפעיל סמכות אחרת – הסמכות לומר "לא". הילד שלנו ממתין שנפעיל סמכות – את זו שתשמיע לו "כן" או את זו שתשמיע לו "לא", אך מעל הכול הוא ממתין לקול ברור שהוא יכול לסמוך עליו. עלינו, ההורים, להיות ערניים לאיזה כיוון אנו נוטים בכל נקודת זמן. 

הכתבה פורסמה במדור ההורים של ynet ב- 12/12/12

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com