תשומת לב שלילית

פער עצום קיים בין המידע המצוי בימינו בידי ההורים לבין יכולת היישום - להכיל את הילד, להתעלם מהבכי שלו, להציב גבול בלי להתחשבן איתו, לקבל אותו כמו שהוא אף שלא נקבל כל התנהגות – כל אלו הן תובנות מודרניות שהצליחו לשכנע רבים מאתנו שככה זה טוב, אלא שבמפגש מול הילד תמיד עולה השאלה: "רבאק.. איך עושים את זה?!" 

מלכודת תשומת הלב השלילית היא דוגמה טובה שממחישה את הפער הזה. זו המלכודת שלא רובינו נופלים בה אלא כולנו במידה זו או אחרת. כמובן שגם אני. אתם יודעים.. אולי זה לא דבר רע לשאוף להיות הורים מושלמים, אבל לחשוב שאנחנו באמת יכולים להיות כאלה זהו מתכון בטוח לחיות כל הזמן עם תחושות כישלון.

מהי בעצם "מלכודת"?

"מלכודת" בהגדרה שלה היא מכשול שאנחנו לא רואים. אם אני רץ להנאתי כאשר לפניי קיר בטון, ואני ממשיך ורץ עד שאני נתקע בחוזקה בקיר הבטון, אפשר אולי לומר שיצאתי "טמבל", אבל אי אפשר לומר שנפלתי אל תוך מלכודת, שכן הקיר היה שם במלוא נכחותו, יצוק מבטון ולא מזכוכית שקופה, ולכן מצופה היה ממני לראות אותו. 

מהי מלכודת תשומת הלב השלילית ולמה קשה לנו כל כך להבחין בה?
תשומת לב שלילית היא משהו שאנחנו עושים בתגובה למעשיו של הילד ושנותן בו מוטיבציה לחזור בדיוק על אותם מעשים שרצינו למנוע. לדוגמה: הילד בן השלוש מקבל נשיקת לילה טוב ומרגע זה קם מהמיטה כל שתי דקות ורץ אל ההורים המותשים שלו. וההורים, לא פראיירים, גוערים בו ונוזפים בו, ולמרות הכול (או אולי בגלל הכול?) הילד בשלו. יתרה מכך, ככל שהם עסוקים בו יותר כך הוא מרגיז אותם יותר ויותר. 

מה שההורים אולי לא יודעים הוא שהילד שלהם, כמו כל ילד, זקוק לתשומת הלב של הוריו ולכן ככל שהם עסוקים בו הם בעצם מעודדים את ההתנהגות שאותה הם מבקשים למנוע. נשמע הגיוני? לכאורה כן, אלא ששאלה אחת מסקרנת במיוחד נשארת תמיד פתוחה אצל ההורים, וכל זמן שהיא פתוחה התובנה הזאת נשמעת לא הגיונית בעליל.

הורים שואלים: כיצד קורה הדבר שדווקא אחרי שכעסנו על הילד, הרמנו את הקול וככל הנראה הוא "חטף" מספיק, דווקא אז הוא חוזר בנחישות להציק לנו באותם המעשים שהכעיסו אותנו רק לפני דקות אחדות. גם כאשר אנו ההורים מבינים שתשומת הלב השלילית מעודדת את הילד לחזור להתנהגות שאנו מבקשים למנוע, עדיין עולה השאלה מדוע הילד מעוניין בתשומת לב שלילית, הלא היא שלילית?!

לשם כך, אבקש להכיר לכם את שני החוקים של תשומת הלב השלילית:

חוק מספר 1: הילד זקוק לתשומת לב חיובית, אך לפני הכול הוא זקוק לתשומת לב
ילדים רוצים לקבל יחס חם ואוהב מההורים שלהם, אך לפני הכול הם רוצים לקבל יחס. התחושה שההורים שלי נוכחים בעולמי, שהם "רואים" אותי ושהם עסוקים בי, היא "אוויר לנשימה" עבור הילד והיא בראש סדר העדיפויות שלו, עד כדי כך שהוא רוצה אותם לצידו, בטוב ואפילו ברע, העיקר שיהיו שם עבורו. כאשר הורים מפגינים את מלוא נכחותם בזמן שהילד מקשה עליהם בדרכו הם בעצם יוצרים עבורו "מסלול בטוח" להרוויח אותם במלוא נכחותם, והילד – רציונאלי מטבעו - לומד מהר את הטריק ולוחץ על הכפתורים ש"עובדים לו".

בן השלוש לדוגמה שקם כל שתי דקות ממיטתו עושה את החשבון הפשוט: אם אשאר במיטה אני לא יודע מה ההורים שלי יעשו, אבל הם בטוח לא יהיו עסוקים בי. לעומת זאת, אם אקום אליהם ברור שהם יהיו עסוקים בי. מכיוון שהורים לא יכולים להיות עסוקים עם הילדים 24 שעות ביממה אלה הם בדיוק המקומות להציב גבולות, אבל הורים שמודעים לעובדה שתשומת לב עשויה להיות מעודדת, גם שהיא שלילית, יחזירו את הילד למיטה בצורה עניינית, נטולת מילים והתחשבנויות.

חוק מספר 2: המוטיבציה של הילד לקבלת תשומת לב היא מוטיבציה תמידית
את הנוכחות ההורית שלנו הילד יבקש תמיד, כלומר גם אם סיימנו זה עתה להרכיב פאזל יחד עם הילד שלנו והיה לנו כיף והרגשנו יחד, עדיין הילד יבקש את מה שתמיד יבקש – תחושה של נוכחות הורית. לכן, לענייננו זה, מיותר שנתאמץ ליצור את היחס הזה באופן יזום ונקודתי דוגמת "זמן האיכות" המזויף, כי את הנוכחות ההורית הילד יבקש תמיד, ואין בקשתו סימן לכך שאנחנו מזניחים את צרכיו הרגשיים ו"לא מקדישים לו מספיק". ילדים יבקשו להעסיק אותנו סביבם עוד ועוד כפי שהם יבקשו עוד ממתקים, ואם נספק להם עוד ועוד ממתקים הם ידחו את האוכל הבריא.

הורים, נא לא לחיות באשליות: תשומת לב שלילית לא פוטרים על ידי מתן תשומת לב חיובית, כפי שממתקים לא פוטרים על ידי מתן אוכל בריא. נתחיל בכך שנמנע את הממתקים ובכך נשאיר מקום לאוכל הבריא, נמנע מהילדים את תשומת הלב השלילית ובכך נפנה מקום להתנהלות הבריאה, וזאת המטרה. מדוע ההבנה הזו חשובה כל כך?

כי הרבה הורים, דווקא מעצם היותם בקיאים בחוק מספר 1 אומרים לעצמם: אם הילד שלי מנדנד לי עכשיו כי לא קניתי לו "זבלונים", אשאל אותו איך היה בחוג ג'ודו, שכן בתשומת לב הוא מבקש. אלא שהילד יודע להבחין במניפולציה, ודוחה כל ניסיון שלנו להסיח את דעתו. הדרך היחידה להימנע ממתן תשומת לב שלילית היא למנוע אותה ולהמתין עד שהילד יבחר לחזור אלינו מפויס:

ברגע שהילד יבחין שההורים שלו "עוברים הלאה" ומשוחחים ביניהם על ענייני היום, ברגע שיבחין שאנו משוחחים עם אחיו המפויס ממילא, ברגע שיבין שהוא לא מרכז העולם – אז נזכה לראות אותו חוזר אלינו מפויס. על כן, אפילו באופן יזום, ניצור את האלטרנטיבה הבריאה ונפנה מקום לאווירה רגועה ושיחות נעימות כדי לאפשר לילדים שלנו לבחור להשתלב במקום הראוי, להם ולנו.

זו אלטרנטיבה שחשוב שניצור, לא רק עבור הילד הלא מרוצה אלא גם עבור אחיו המפויס, שאם לא כן ימצא גם הוא את הדרך להגיע למקום שבו מרוויחים הכי הרבה את אמא ואבא – להיות לא מרוצה, להתלונן, לנג'ס, ולעשות את כל מה שאמא ואבא לא אוהבים.

מלכודת שלא רואים
היא תמיד מבקשת את מה שאחותה מבקשת; תמיד רוצה שיקנו לה, אבל בסוף לא אוכלת; תמיד לא רעבה כאשר אוכלים, אבל "נזכרת" שהיא רעבה כאשר כולם אומרים "להתראות" ונפרדים. ואנו, ככל שאנו מתייחסים לדבר שמציק לנו והופכים אותו ל"אישיו", כך אנו מקבעים את דפוס ההתנהגות שמוציא אותנו מדעתנו. למה? כי במקומות האלה הילדה מרוויחה מקסימום הורים.

דמיינו את הילד הזה בן השש. בגילו היינו מצפים ש"ישחרר" אותנו כבר, ובכל זאת הוא רוצה שנלווה אותו לשירותים ושנשאר אתו כי החושך שבחדר הסמוך מטריד אותו והוא מפחד. אנחנו נראה אותו נחוש ועיקש להיאבק על הנוכחות שלנו, והרבה הורים טועים בעודם חושבים שהרווח של הילד הוא בכניעה שלנו, בכך שבסופו של דבר הוא תמיד מקבל את מה שהוא רוצה. אלא שהרווח הזה, כל עוד קיים, הוא רווח משני בעוד שהרווח העיקרי טמון בעצם המאבק:

בכך שנסרב לבקשתו, והוא יסביר לנו שהוא לא יכול לבד, ונשאל אותו מדוע הוא לא יכול לבד, והוא ישיב לנו שהוא כרגיל מפחד לבד, ואז נזכיר לו שהוא כבר ילד גדול, והוא בתגובה ישאל אם אנחנו באים כבר (!!!). הנה הילד רצה את תשומת הלב שלנו וקיבל אותה במלואה.

בקשה לגיטימית
את מלכודת תשומת הלב השלילית יהיה לנו קל יותר לזהות בקצוות, כאשר הילד מציק וברור שהוא מציק. אבל כאשר בקשותיו לגיטימיות, אנו ניצבים בפני סיטואציה שהגדרתה אינה ברורה לנו, ולכן מתקשים לדעת כיצד לפעול. ההצעה שלי לכם ההורים: כאשר הבקשות של הילדים לגיטימיות, תנו להם את הלגיטימציה במקום להתחשבן אתם:

אם הוא ביקש שנקנה לו פיצה והוא לא אוכל – לא מעניין אותנו למה הוא ביקש ולמה היא לא אוכל. אנו לא עסוקים בכך, לא מעסיקים אותו בכך ובעיקר לא מאפשרים לו להעסיק בכך אותנו. נכון, ככל הנראה הצדק אתנו; הוצאנו כסף לחינם; השקענו זמן לחינם, אבל לא המקרה הבודד מטריד אותנו אלא התופעה, דפוס הפעולה של הילד החוזר על עצמו. אם אנו רוצים למנוע את התופעה, עלינו להיות חכמים ולא צודקים. בין אם תחליטו שאתם מספקים את רצונו של הילד ובין אם תסרבו בנחישות, החשוב הוא שתמנעו את הדיון, כי הדיון הוא המלכודת, והוא הדיון שבו הילדים נסוגים לשפה ילדותית, לעתים בלתי נסבלת, ובמקום שנציב כאן את הגבול, אנו מבזבזים את כל האנרגיות שלנו על עניינים של מה בכך.

לסיום אשתף אתכם בטור הראשון שכתבתי במדור הזה, לא בתוכן שלו אלא בחוויה שלי ככותב. חמש דקות לאחר שהטור עלה לאוויר נכנסתי בסקרנות לאתר ו... מה לדעתכם רציתי לראות? כמובן שרציתי את התגובות שלכם הקוראים. היה לי חשוב לקבל את תגובותיכם האוהדות, אך לפני הכול היה לי חשוב לקבל תגובות. כאלה אנחנו בני האדם – רוצים שיראו אותנו לטובה, אך לפני הכול רוצים שיראו אותנו.


הכתבה פורסמה במדור ההורים של ynet ב- 4/4/13

 

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com