שני הורים - שתי גישות

יש הורים שמגיבים מיד על כל דבר ועניין ויש הורים שיודעים לספור עד שלוש. מה קורה כאשר ההורים האלה חיים יחד ומגדלים ילדים? אופס.... בעיה! משהו על תחושת ה"ביטול" של הורים שסופרים עד שלוש. 

שני הורים, שני ילדים, שתי גישות, האחת של האמא, האחרת של האבא. לגמרי אחרת. גיבורי הסיפור שלנו הם אמא שסופרת עד שלוש ואבא תגובתי. חלוקת התפקידים מקרית לחלוטין ונועדה לענייננו לפשט את המסר.

לפי הגישה של האבא הילדים של היום זקוקים לחינוך ומשמעת וכל קונפליקט שנוצר בין הילדים להורים הוא תוצאה של חולשת ההורים אשר מגיבים לאט מדי, חלש מדי, הססני מדי.

לפי הגישה של האמא הילדים של היום בכלל לא רלוונטיים לעניין חינוך הילדים שלה. היא בוחנת מקרה לגופו וככלל מעדיפה לבחור את תגובותיה ולנטרל תגובות אוטומטיות.

הבכור בן חמש ואחותו בת שלוש. בן החמש משחק במחזיק מפתחות לייזר ואחותו הסקרנית מנסה לחטוף לו את האטרקציה מהיד. אבא שלהם ממהר לפעול מיד לפני שבתו בת השלוש תגדל להיות ילדה אלימה וחסרת גבולות. הוא מרגיש בודד במערכה כי הוא יודע שאמא שלהם ממילא לא תגיב, ולכן מנקודת מבטו מוטלת עליו אחריות כבדה.

אלא שהאמא מרגישה בודדה לא פחות. היה לה פעם חלום על משפחה וילדים ובתוך החלום הזה היו ילדים למופת שגדלים לאמא למופת. פה ושם ראתה את חברותיה שהקדימו את מימושו של ה"חלום", ואשר ידעו לספר לה שהמציאות שונה מהחלום, ושיש דברים שאולי היא לא מביאה בחשבון. ולמרות שהיתה קשובה לסיפורים, היה קיים בה הביטחון שאצלה זה יהיה אחרת, שהיא לוקחת בחשבון את המורכבות ושהיא קשובה לניואנסים.
אבל דבר אחד בכל זאת היא לא הביאה בחשבון: היא לא הביאה בחשבון שהיא לא לבד במערכה, ושילדיה לא יגדלו כפי שהיא גדלה, לאמא שרוב הזמן בבית ולאבא שרוב הזמן בעבודה.

כאשר בת השלוש ניגשה לחטוף את הלייזר מאחיה הגדול, לאמא שלה היה תסריט ובתוך התסריט היתה אחות קטנה לאח גדול ולא פראייר, שממילא לא יהיה מוכן לוותר כל-כך בקלות על הזכויות שלו. התסריט ממשיך כאשר בת השלוש מאוכזבת לגלות שאינה יכולה לקבל תמיד ומיד כל דבר שהיא רוצה, יתכן שהיא בוכה אבל אמא שלה מכירה את ההמשך של התסריט ולכן מניחה לה לבכות. היא יודעת שאוטוטו תוכל להציע לה לבקש במקום לחטוף, ושבתה תהיה בשלה להקשבה. ללמידה. יש לה בראש גם תסריטים אחרים עם פתרונות אחרים אבל... כל זה בראש.

כי האמא של הילד בן החמש ושל הילדה בת השלוש היא אמא שסופרת עד שלוש, ולא מגיבה מיידית. אבל בזמן שהיא ב- 1 האבא מתחמם, ובזמן שהיא ב- 2 האבא מספיק לחמם גם את הילדה, וב- 3 היא מקבלת בעל כורחה ילדה מתוסכלת ומתריסה, כאשר כל ניסיון שלה להגיב באופן מבין/מכיל/מקבל הופך לסימן של חולשה מנקודת המבט של הילדה, שלמדה לשחק בכללי המשחק של האבא.

הורה תגובתי הוא הורה תגובתי. תמיד. בהתארגנות בבוקר, בארוחת הערב, בבילויים המשותפים. אבל אם התגובה שלו מזמינה מיד תגובה נגדית של הילד, וכן הלאה, אז למי יש זמן לספור עד שלוש? ומהו מקומו של ההורה שבכוחו לכאורה להציע אלטרנטיבה?

כאמור, הורים שסופרים עד שלוש יכולים להיות אבות ואמהות באותה מידה. כך גם לגבי ההורים התגובתיים. יתרה מכך, העולם הרי אינו מתחלק לשניים כאשר בצד אחד נמצאים התגובתיים ובצד האחר אותם הורים המעדיפים לספור עד שלוש. הן הספירות המאופקות והן התגובות התגובתיות הם מושגים יחסיים: מה שלאחד יראה כתגובה היסטרית, לאחר יראה כתגובה מתבקשת. זו בדיוק הסיבה שבעטיה בכל בית כמעט נוכל למצוא הורה אחד שמקדים בתגובותיו את האחר, ועל ידי כך בעצם מכתיב כללי משחק שהוא היחידי שמוכן לשחק בהם. וילדיו אם ירצו או לא.

להורה השני במצב הזה יש שתי אפשרויות: לצאת מהתמונה או להיכנס בה בכוח. היציאה מן התמונה עשויה להיות אופציה קלה ונוחה ולפיה אנחנו מאפשרים לבן/בת הזוג לאחוז בהגה של הספינה וזוכים לפחות ביציבות היחסים בין ההורים לבין עצמם. מנגד, הורים רבים יעדיפו במצב הזה להיכנס בתמונה בכוח, קרי לסובב את ההגה לכיוון שלהם. אבל כאשר אבא מושך לכיוון אחד והאמא מושכת לכיוון אחר, הספינה נתקעת בקרחון וטובעת.

לכן הורים יקרים, אבקש כעת להפנות את תשומת לבכם לאופציה הראשונה. בעיקר עבורכם, ההורים ה"סופרים" שחשים יום-יום מבוטלים בבית שלכם, מול הילדים שלכם, כי למרות התחושה של אובדן השליטה, אם לאחד מבני הזוג יש את היכולת להציל את הספינה המשפחתית הזאת היא לכם. מיד אציע לכם לעשות את מה שאתם יודעים לעשות הכי טוב - לספור עד שלוש. לא רק עם הילדים. בעיקר עם בן/בת הזוג.

בסופו של יום, המקסימום שאנו יכולים לעשות הוא המקסימום שאנו יכולים לעשות. כמה שהמשפט הזה נשמע מובן מאליו ומיותר, היישום שלו בחיי היום יום קשה ומכשיל. ההצלחה שלנו לעמוד בכל זאת באתגר כרוכה בהבנה ובהשלמה עם מציאות שלעתים לא ניתן לשנות ולעתים אינה בשליטתנו.

אנו לא יכולים לשבור חומת בטון באגרופים, אבל אם נחשוב שאנו יכולים, סביר שנשבור לעצמנו את הידיים. כאשר אנו לא שוברים את הידיים ולא דופקים את הראש בקיר אנו שומרים לפחות על גוף שלם ונפש בריאה, ומהמקום הזה אולי נופתע לגלות שהמקסימום שבחרנו לעשות - שלרגע נראה כמו מינימום - דווקא הוא ששם אותנו במקום שמספק אלטרנטיבה.

בואו נחזור לגיבורי הסיפור שלנו, אבא מגיב ואמא "סופרת". משהו קורה בין הילדים שמסב את תשומת לב ההורים ולאמא יש תסריט פעולה שנופל בטרם עולה הודות לתגובה המיידית והאוטומטית של האבא.

התגובה האוטומטית של האבא גוררת תגובה אוטומטית של האמא ואז אתם יודעים... שמח בבית שזה אומר שממש לא שמח בבית. ודווקא האמא, שידעה ויודעת כל-כך טוב לספור עד שלוש - בהתנהלות מול הילדים, בהתנהלות בעבודה, בנהיגה בכבישים - מפסיקה לספור כאשר ילדיה הקטנים במוקד ההתרחשות. מובן לחלוטין מחד, דורש חשיבה מחודשת מנגד.

החשיבה המחודשת עשויה להאיר לאם תסריט חדש במקום התסריט שנפל. בתסריט החדש תוכל האם לצפות בהתנהלות לא פוטוגנית במיוחד בין האבא לילדים ואשר מתרחשת אך ורק בין האבא לבין הילדים. אין בתסריט חילופי דברים קשים בין אמא לאבא, אין הרמות קול אלא רק שני ילדים קטנים ואבא שאולי מתנהג כילד שלישי.

האם ממשיכה לספור עד 3 ו-4 ואולי אף יותר כי היא מאמינה בתסריט המואר לה כעת ויודעת לפיו שילדיה האהובים נחשפים כעת לשני סגנונות הורות שונים ומהר מאוד גם יידעו לעשות את ההפרדה: לומר לעצמם "בקול רם" - זאת אמא וזה אבא. יש אלטרנטיבה אותה מייצגת האמא מעצם נוכחותה ומעצם הנחישות שלה שלא להיגרר אחרי כללי משחק לא לה. 


דומה הדבר לדיון שמתנהל בצעקות רמות. מבין המדיינים ישנו אחד שלא מוכן לצעוק כדי שישמעו אותו, כיצד בכל זאת ישמע קולו? אפשר שיצטרף למקהלה ואפשר שימתין לרגע של שקט כדי לסמן לנוכחים שקיימת אלטרנטיבה והם מוזמנים לבחור האם להקשיב או לא להקשיב לה. כאן יהיה קשה יותר לנוכחים להתעלם מקיומה של האלטרנטיבה.

לסיכום: אפשר לצאת מהתמונה, אפשר להיכנס בה בכוח, ואפשר גם לצאת כדי להיכנס. או שאי אפשר. כי המקסימום שאנו יכולים לעשות הוא המקסימום שאנו יכולים לעשות. ובהכירנו את המקסימום הזה, אנו הופכים אפקטיביים מתמיד. נכון בכלל בחיים ונכון במיוחד בהתנהלות משפחתית. 


אהבתם את המאמר 'שני הורים - שתי גישות'? מוזמנים להכיר גם את המאמר זוגיות וסמכות
 

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com