סוד הסמכות ההורית

כשאיןגבולביןמילהלמילהקשהלהביןאתהמילים
וכשאיןגבולביןהוריםלילדיםקשהלילדיםלהבין
אתההוריםוקשהלהוריםלהביןאתהילדים

 

אנו ההורים של היום מדברים המון - אנו מסבירים ומנמקים, פותחים במאבקים ולאחר מכן מנציחים אותם באיומים ובעונשים, בעוד ש"האתגר" העומד לפתחנו הוא, אחרי הכול, ילדנו בן החמש שאנו מבקשים לאסוף מחבר. פעולות פשוטות כמו להכניס את הילדים לאוטו בבוקר, להזמין אותם לצאת ממנו בצורה מסודרת ולהקפיד על כך, להפריד בין שני האחים המתקוטטים - כל אלו כבר מזמן אינן פעולות פשוטות. 


ההורות המודרנית מקבלת בהכנעה מוזרה משהו את הסיפור הזה על ההורה של פעם, שהיה קורא לילד שלו והילד היה בא. זאת לעומת ההורה המודרני שמנסה לשרוד ב"עידן אחר", שבו הילד "לא סופר אותו" והוא צריך לקרוא שמונה ספרי הדרכה כדי להבין את הפסיכולוגיה של הילד ולקבל מעט הקשבה ושיתוף פעולה. זהו העידן שבו הילד הוא ייצור עם אוטונומיה ורצונות משלו, כאילו שהרצון של הילד נולד עם כל הילדים שנולדו החל משנות האלפיים.

סמכות אקטיבית
בכל המצבים הטיפוסיים של ניהול סדר יום, הסמכות האקטיבית תהיה האפקטיבית. כלומר תהיו ממש שם, עם הילדים שלכם, בסיטואציה שמזמינה קונפליקט. הפגינו נוכחות פיזית, ותרו על הצעקה מרחוק והעדיפו נחישות שקטה מקרוב. כך תוכלו לעמוד כחוצץ בין שני האחים הרבים, לאחוז בידו של הילד שלכם וללוות אותו, בטוב וברע, אל מחוץ לבית החבר, אל מחוץ לאמבטיה, אל המיטה בערב, לאן שתרצו ומתי שתחליטו.

קיצורי דרך?
הנוכחות האקטיבית שתפגינו תהיה אפקטיבית מכל המילים והמלמולים, אלא שמנגד יהיו שיטענו שההצעה שלי מספקת לכם קיצורי דרך וכטבעם של קיצורי הדרך, הם בסופו של דבר רק מאריכים אותה. כי איך נתמודד כאשר לא תהיה לנו יכולת אכיפה אקטיבית? כאשר, למשל, הוא בורח עם האופניים ולא קשוב לקריאות שלנו שיחזור (נו אמא... מה תעשי לי?!). הטענה היא שאם הרגלנו את הילד שלנו להיכנע לתכתיבים שלנו, אל נתפלא על הילד בן השש ש"לא סופר אותנו" ואת הסמכות האקטיבית שלנו ברגעים שבהם אין לנו יכולת להפעיל אותה - כאשר אנחנו כאן והוא הרחק שם, ועוד עם אופניים.

ואז קורה דבר מעניין - אותם הורים אשר מקדשים את המילה במקומות שבהם יש להם יכולת אכיפה, מקדשים את הכוח במקומות שבהם חסרה להם יכולת האכיפה. "לא!" היא אמרה לי "על זה אני לא מוכנה לשתוק! לא יכול להיות שהוא יירק לי בפנים ליד החברות שלי וזה עוד אחרי שהוא לקח מהמדף שבסופר חטיף ללא רשותי ושפך בכוונה את תוכן השקית אל תוך העגלה".

הסוד
כאן ועכשיו, לא המילים תסייענה וגם לא הסמכות האקטיבית, אבל הסוד שהילד הזה לא מגלה לנו, כנראה משום שהוא עצמו לא ער לו חושף את המשוואה הבאה: ילד שגדל בידיעה שלהורה שלו יכולת אכיפה יקבל את הסמכות כמובנת מאליה, גם במצבים שבהם ההורה יהיה חסר יכולת אכיפה לכאורה. אם הילד הזה שבורח להורים שלו עם האופניים יראה בביתו הורים שעומדים מאחורי המילה שלהם, במעשים ולא בעוד ועוד מילים, הוא ישמע להוריו גם כאשר לא תהיה להם יכולת אכיפה: הם יבקשו ממנו פעם אחת, ידרשו פעם שנייה, והילד יקשיב וישתף פעולה.

אלא שהרבה הורים מוטרדים מעל הכול דווקא מהקונפליקטים הקשים והמורכבים ולכן פועלים הפוך - תופסים את הקונפליקט ברגעי הקיצון שלו ומפעילים דווקא שם "יד קשה". הם אומרים לעצמם, אם אני, בן השלושים וחמש, לא יכול על הילד שלי בן החמש, מובן אם כך למה קשה לי בבית, בפעולות היומיומיות והפשוטות. הנה הסיבה הטובה לכך שבדיוק כאן אסור לי לוותר, הנה הסיבה לכך שאת הילד הזה צריך "לחנך" ולהרביץ בו משמעת וערכים.

גודל ההחמצה
ראו את גודל ההחמצה: כאשר ישנה יכולת אכיפה ואנחנו יכולים לנקוט במעשים נכנסות להן דווקא המילים עם שפע ההסברים והטפות המוסר, וכאשר אין לנו יכולת אכיפה נכנסים העונשים והאיומים, אם נרצה או לא אגב. הן המילים והן העונשים אינם אפקטיביים - המילים אשר נועדו לבנות אמון אינן בונות דבר. העונשים אשר נועדו להפעיל כוח סופם לשדר לילד חולשה.

הלא היא עצמה אומרת שהכול קשה ומתיש עם הילד שלה בן השמונה, אבל הוא לא נולד בן שמונה. הוא גם לא נולד בן שנה. ובכל זאת בואו לרגע נדמיין את בן השמונה כאשר היה בן שנה, מסרב לשבת בעגלה ורוצה רק על הידיים. הורים, קחו את הילד, קשרו אותו לעגלה לשביעות או לאי שביעות רצונו, התעלמו מהמבטים מסביב ובעוד דקה הפעוט שלכם בן השנה יגלה את ההנאה שבטיול בעגלה. ובגיל שמונה יגלה חוויות של ילד בן שמונה.

הפיל והיתד
אתם יודעים, יש את הקלישאה הזאת על הפיל הגדול שקשור ליתד זעירה אשר תקועה לא תקועה באדמה הרכה. שאלו אותו בעלי-חיים עוברי אורח, מדוע הוא תקוע כל חייו באותה הנקודה, מדוע אינו יוצא אל המרחבים וחי את החיים הטובים. השיב להם הפיל שאינו יכול שהרי הוא קשור. הקלישאה מספרת שהפיל הזה היה קשור ליתד הקטנה מרגע לידתו, והוא למד מגיל אפס שלא ניתן לחצות את הגבולות שהכתיבו לו היתד והחבל שקשר אותו. ככל שגדל הפיל והתחזק, כך התחזקה בו גם האמונה שאלה הם גבולותיו והוא אינו יכול ממילא לחצות אותם.

את סיפור הפיל והיתד אנו מספרים תמיד בהקשר שלילי, לאנשים התקועים, אשר מזמן יכלו לפרוץ את גבולות האפשר שלהם, אבל מזמן גם אינם יודעים מהו ה"אפשר" הזה הודות לאירועים "תוקעים" שחוו בעברם. אבל ליתד ולחבל לא רק משמעות שלילית. לענייננו, כהורים לילדים קטנים, אנו שנחליט איזה שימוש לעשות בהם:

האם נבחר ב"יתד ובחבל" כדי להכניס את הילד לאמבטיה בגיל שנתיים (שימוש חיובי), או כדי להכריח אותו ללמוד פסנתר בגיל שש (שימוש שלילי).


לסיכום:
מכאן הצעתי לכם ההורים לגשת לדברים בסדר הנכון. להתחיל לאכוף את הסמכות בפשטות (כן, פשטות!) של ניהול סדר היום, כאשר אתם בעלי הבית ולא הילד. אתם מפסיקים לבקש ממנו ומתחילים לדרוש ממנו, ככל שצריך. אתם דורשים שיצחצח שיניים ולא מניחים לו עד שהוא מצחצח אותן, אתם מניחים למילים ומקדשים את המעשים, אתם מניחים לעבר בדמות ה "למה לא באת כשקראתי לך?!" ומכניסים אותו כבר הביתה.

מאחר וילדינו כבר גדולים (לא נולדו אתמול) והיתד הייתה צריכה להיות שם מזמן מקובעת לקרקע הסמכות שלנו, יתכן ונידרש למעט עבודה, אבל אחר-כך, נוכל בשעה טובה לנוח. מגיע לנו. מגיע לילדים שלנו. ותמיד מוטב מוקדם מאשר מאוחר.



הכתבה פורסמה במדור ההורים של ynet ב- 15/3/12



                                   כיצד סוד הסמכות ההורית יכול לעזור לנו להחליף לילד חיתול? לחצו כאן 

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com