נוסחת הקלות

הרבה פעמים אנו מצביעים על מי שמחפש חיים קלים כעל עצל, לוזר, חסר אחריות. מאחר וכבר הרבה זמן אני חושד בהיותו של התפקיד ההורי קל יותר ממה שאנו עושים ממנו, בחרתי לשתף אתכם בכמה סוגיות שנדרשתי אליהן לאחרונה כדי להמחיש את ההבנה הבאה: ביחסינו עם ילדינו, הדרך הקלה היא לא רק הדרך הנוחה אלא הרבה פעמים - גם הדרך הנכונה.

הילדים לא אוכלים!
ומה יגרום להם לאכול? כאשר הילדים שלנו מרגישים שחשוב לנו כל כך שהם יאכלו, הם מקבלים המון כוח לידיהם. הכוח הזה, שנגזל מהם דווקא במקומות שהם צריכים לקבל אותו, משמש להם כקלף מיקוח והם ישתמשו בו בלי לחשוב פעמיים ולו רק כדי להבהיר לנו: "אמא! אבא! אתם לא מחליטים עליי!". בסופו של דבר ילדים אוכלים הכי טוב כאשר הם רואים אותנו עסוקים בצלחת שלנו ולא שלהם. הכי קל – הכי נכון!

הילד בן החמש משחק בבובות ברבי ושונא משחקים של בנים, מה עושים?
משחקים אתו בבובות ברבי. אם היה רוצה לשחק ברובוט יורה אש היינו קונים לו רובוט יורה אש. ילדים קטנים עושים את הבחירות שלהם וזה מצוין לדעתי. לא נוכל לשנות אותם על ידי כך שנמנע מהם לבחור באמת, אבל כן נוכל לגרום להם תסכול רב ולפגיעה בדימוי העצמי ככל שנבקש להתאים אותם לציפיות שלנו.

הילד מבקש - לא מקבל - הילד בוכה - מה עושים?
שום דבר. עם דגש על "שום דבר". הילדים שלנו לא יכולים לקבל כל מה שהם רוצים והתפקיד שלנו הוא בהחלט להציב להם גבולות. כאשר הילד בוכה ואנו "מתרגשים" מהבכי שלו אנו בעצם הופכים את הבכי לנשק שבאמצעותו הוא יכול להשיג כמעט כל דבר, אבל בלי להיות מודע לכך הוא מפסיד את הדבר היקר לו מכל: הורים שמתפקדים כהורים – מקבלי החלטות וסמכותיים.

תהליך הגמילה לא נגמר, הילד (בן שנתיים) חוזר שוב ושוב להרטיב במכנסיים, אני מותשת!!!
תחזירו את החיתול (נכון הכי קל?). תחזירו ונסו שוב כעבור חצי שנה. הוא לא יחווה כשלון. יודעים מה... הוא כן יחווה כישלון. אבל לפחות פעם אחת בשנה ולא שלוש פעמים ביום. אם יש מה שמעכב בוודאות את תהליך הגמילה הוא אווירה של מתח ולחץ.

הילד בן השלוש לא מוכן להיכנס לאמבטיה!!!
מה העניין הורים? תכניסו אותו כבר לאמבטיה. קחו אותו על הידיים ותכניסו אותו לאמבטיה, גם כאשר הוא מתנגד ו"רוקד" עם הרגליים, גם אם זה "נראה לא טוב". כאשר הילדים שלנו רואים שהמילים שלנו מגובות במעשים, אז הם מקשיבים למילים ואז נוכל גם לנהל אותם מרחוק. נכון, את הילד בן השמונה לא ניקח על הידיים. דווקא בשל כך חשוב לתקף את הסמכות שלנו ככל שגילו רך בשנים.

הילדים אוכלים בצורה לא יפה, הכול נופל להם והם לא מקשיבים!
תניחו להם. תניחו להם – תניחו להם – תניחו להם! והם יניחו לכם. הכי פשוט – הכי נכון. תבינו הורים, ילדים לא נהנים להציק לנו, אבל הם רוצים בתשומת הלב שלנו ולכן הם עושים כל מיני דברים שיאלצו אותנו להתייחס אליהם. התפקיד שלנו לזהות את הסימן, אבל בשום אופן לא להיענות להזמנה להתעמת מולם. הסימן הוא לי כדי להגביר נוכחות, לצחוק עם הילדים שלי, "לראות" אותם, להתעניין בהם, לשתף אותם וכדומה.

הילד בן השלוש מתגנב למיטה שלנו באמצע הלילה!
תנו לו להירדם במיטתכם והעבירו אותו למיטתו. לא תעבירו אותו למיטתו, לא יקרה שום דבר. זה קורה כמעט לכולם. כמעט תמיד בגיל שלוש. כאשר הילד מתעורר למאבק הוא לומד לקשר את ההתעוררות לחוויה מאיימת ולכן מעוררת. כאשר הוא מתעורר ומיד נרדם חזרה (במיטתכם), הוא לומד לקשר את ההתעוררות לחוויה רגועה ולכן מרדימה. כך, ככל שעובר הזמן הוא מפסיק להתעורר או, ליתר דיוק, מפסיק להיות מודע לכך שהוא מתעורר.

בן החמש רב כל הזמן עם החברים שלו ואני לא מצליחה לפתור את הבעיות ביניהם!
גם אני לא הייתי מצליח. אנו מראש לא ננסה לפתור לילדים שלנו את הבעיות, אבל כן נבהיר להם את החלופות: "אנחנו יכולים ללכת הביתה, תרצה?", "אני מבין שלא טוב לך, מה אתה מציע?", "אני מבינה שעקפו אותך בתור, איך אני יכולה לעזור לך עם זה?". הורים, קחו על הילד אחריות, אבל אל תיקחו את האחריות ממנו. במרבית המקרים אם תנהגו כך, תוכלו לראות אותו חוזר לשחק עם החברים שלו ומסתדר מצוין.

הילד בן שש ולא בן שנתיים ובכל זאת הוא מפחד ללכת לבד לשירותים!
מה העניין?... לכו אתו לשירותים. כמה פעמים הוא צריך ללכת לשירותים? כמובן שאם הפחדים מלווים בסימפטומים נוספים של מצוקה נפנה לעזרתם של אנשי מקצוע לבירור מעמיק, אבל בדומה לעניין האוכל והישיבה סביב השולחן – אנו רוצים לייבש כמה שאפשר את הקרקע הזאת שעליה הילד שלנו מחפש תשומת לב שלילית, וככל שאנו מצליחים בכך הילד משחרר אותנו.

הילדים לא מרוצים!
אז מה, העיקר שאתם מרוצים. אתם מרוצים? ילדים מבינים שאנו רגישים למצבם הרגשי ומפעילים הרבה מניפולציות בשל לכך. הפופולארית שבהן היא הפרצוף החמוץ. אין כמו פרצוף חמוץ של ילד כדי להעסיק את ההורים שלו ולהרוויח בכך מקסימום הורים. וככל שאנו מגיבים לחוסר שביעות הרצון של הילדים; מציעים פתרונות יצירתיים, מסבירים, מנחמים, כך אנו מוצאים לצדנו ילדים לא מרוצים.
הניחו לילד הלא מרוצה להיות לא מרוצה ומהר מאוד תראו אותו חוזר להיות מרוצה או, לחלופין, אומר בקול ברור מה הוא רוצה.

לסיום: כאשר אנו משחררים את הילד – הילד משחרר אותנו. כאשר אנו מונעים ממנו תשומת לב שלילית במסלול העקיף שהוא סלל לשם כך, אנו מחזירים אותו בעצם לחפש אותנו ואת הנוכחות שלנו במסלול הישיר, הנכון, הבריא. משימת ההורות לא חייבת להיות "משימה". התפקיד ההורי לא חייב להראות כמו "תפקיד". כל פעם שאתם מרגישים שקשה מדי נסו להיעזר בנוסחת הקלות. בהצלחה!

 

המאמר פורסם במדור ההורים של ynet ב-28/10/11
 

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com