דוגמה אישית ומסרים כפולים

הרבה אנחנו מדברים על "חינוך", וכל פעם שאנחנו מדברים על "חינוך" אנחנו חושבים על קיצורי דרך: אנחנו נסביר לילד איך ראוי להתנהג והילד יתנהג כראוי. המציאות מראה שמה שמייצר ילד טוב שגדל להיות בן אדם טוב הוא לא הלמידה והרבצת הערכים אלא החבילה כולה - מערכת היחסים השלמה ובתוכה מרכיב משמעותי שנקרא דוגמה אישית.

קיצורי דרך
אם הילד שלנו מתארח אצל חברים, ואנו עדים לכך שהוא מתנהג לא יפה, מדלג על כללי נימוס בסיסיים ובאופן כללי אינו מכבד את המארחים שלו, אנו יכולים לנזוף, להעיר ולהסביר, ובכך לבחור ב- "קיצורי הדרך". הדרך הארוכה או השלמה היא זו העוברת, איך לא, בבית – ביחסים של הילד שלנו אתנו ההורים. כאן ננסה לבדוק היכן במערכת היחסים הזאת קיים ביטוי של חוסר כבוד והתנהגות מזלזלת.

היעילות של קיצורי הדרך מוגבלת, כי אם הילד שלי מדלג על המילה "בבקשה" כאשר הוא מבקש ומדלג על המילה "תודה" כאשר הוא מקבל, ספק אם משהו בהתנהגותו ישתנה, לא משנה כמה שאסביר ואטיף לו מוסר. לעומת זאת, הקשר ארוך הטווח שאנו בונים עם הילד הוא המסלול שעובר בבית – ביני לבין הילד שלי. כאן מתקיימת למידה; כאן נעשית העבודה; כאן אני נדרש לבדוק – ראשית עם עצמי – כיצד ילדיי פונים אליי וכיצד אני פונה אליהם; האם הם קשובים לי ועד כמה אני קשוב להם וכדומה.

אם אני מרוויח את ההישגים מבית, הם יהיו לי ולהם בחוץ. אם אני מפסיד בביתי, אני שולח לעולם שבחוץ ילדים שאינם מוכנים – ילדים אשר גדלים על "קיצורי דרך" וחשופים יותר ויותר למסרים כפולים.

מסרים כפולים
אמא של נויה כל הזמן מסבירה לנויה שלה שהיא לא שמנה. היא אומרת את המילים הנכונות וכמעט מצליחה לשכנע את נויה שלה. אבל כל פעם שאמא של נויה צופה בטלוויזיה יש לה מה להגיד על ההיא שהעלתה וכל הכבוד על ההיא שהורידה. נויה שומעת ומבינה מי נחשבת שמנה בעיני אמא שלה ומאבדת אמון – באמא שלה ובעצמה.

שנה אחר-כך אמא של נויה מיטיבה להסביר לבתה שהמראה החיצוני כבודו במקומו, אבל שיש דברים חשובים יותר והם שעושים אותנו בני-אדם יפים. בה בעת היא עצמה מבלה שעות מול המראה ונורא מתרגשת כשהיא רואה בטלוויזיה את ה"מהממת" מהמרוץ למיליון.

אבא של נועם נורא רוצה שהילד שלו ילך בדרכי נועם, אבל כל פעם שהוא פוגש בדמות שהולמת את הדרך היפה והאנושית שהוא מייחל לבנו נשמע אותו משחרר לחלל האוויר: "אלוהים... איזה חנן!!!". נועם שומע ומבטיח לעצמו ש"חנן" הוא לא יהיה. כשנועם משחק במשחקי מחשב אלימים אבא שלו נכנס לחרדות, אבל כוס אמ-אממ- אמק אם מישהו יחתוך אותו בכביש. נועם יושב מאחור, שומע, רואה, לומד. 

מיקה שונאת את החוג לקרמיקה, אבל ההורים שלה סבורים שדווקא לה החוג הזה חשוב למען תרכוש מיומנויות חברתיות ותפסיק לצפות כל היום בבוב ספוג. לפחות בעניין הזה הם מסכימים. בכל השאר תראו את אבא ואמא של מיקה רבים כמו ילדים. ליד הילדים. מהיכן תרכוש מיקה מיומנויות חברתיות? מהחוג לקרמיקה? אולי מבוב ספוג?

האמת שאמא של מיקה מפחדת מבוב ספוג. היא טוענת שהבת שלה תפתח הפרעת קשב בגלל הפגזת הגירויים והקצב ההיסטרי של התכנית. אולי היא צודקת. העניין הוא שעם כל הכבוד לבוב ספוג, ההשפעה שלו על הקשב של הילדים שלנו בטלה בשישים מול ההשפעה שלנו ההורים: איכות התקשורת הקיימת בבית, האם קיימת הקשבה הדדית, האם אנו נוהגים לקטוע באמצע משפט, האם כאשר אחד מדבר השני מקשיב או שכולם מדברים יחד, האם בעת שיחה עם הילדים אנחנו רק עם הילדים או גם עם שמונה מיילים.

הורים - לא רוצים לגדל ילד חומרי, אבל מדברים כל הזמן על כסף, מבקשים מהילד לתת כבוד לגננת, אבל משפילים אותה בנוכחותו, לא רוצים שיידבקו למחשב או לאייפד, אבל עסוקים כל היום בוואטסאפ, מזניחים את הדוגמה האישית לטובת "קיצורי הדרך" הנתפסים כחינוך.

דוגמה אישית
הורים יקרים, במקום להפציר בילדים לדבר ולא לבכות, מוטב שנדע לדבר אליהם באמת ולוותר על הנזיפות והתלונות.
במקום לצפות מהם לפתור קונפליקטים באופן בונה, בואו נראה להם כיצד אנחנו ניגשים לקונפליקטים שנוצרים בינינו.
במקום לנסות ללמד אותם להקשיב, בואו נראה להם איך אנחנו לעולם לא קוטעים אותם באמצע משפט.
במקום להפציר בהם לומר תודה ובבקשה, מוטב שנדע לבקש מהם באמת ולוותר על הרעפת הפקודות.
חינוך אינו תוצאה של "קיצורי דרך" אלא של מערכת יחסים ובתוכה מרכיב חשוב שנקרא דוגמה אישית. אל תוותרו עליה. היו הורים לדוגמה וכך תגדלו ילדים לדוגמה. בהצלחה.


המאמר פורסם במדור ההורים של ynet ב- 8/4/12
 

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com