ריטלין - למה כן

הרבה דובר על הריטלין: על תרופת הפלא שרבים רואים בה סם ואחרים את הפלא; על הטענה שפעם ילדים הסתדרו מצוין גם ללא הכדור; על הטרנד של ההורים ומערכות החינוך לברוח אל ה"פתרון הקל" ולהימנע מהתמודדות אמיתית. בין אם הילדים שלכם זקוקים לריטלין ובין אם לאו, בין אם אתם נותנים להם ובין אם לאו, על הריטלין, מתברר, יש לכולנו מה להגיד. האם יכול להיות שאנו מטפחים טרנד חדש אשר יוצא נגד הריטלין וסופו למנוע את הכדור מהרבה ילדים שדווקא זקוקים לו? 

הטענה - איך פעם ילדים הסתדרו בלי?
אני זוכר את כאב הבטן של הבוקר, כאב של חרדה צפה, כמעט של בחילה. אני זוכר את הדרך לבית הספר, את המורה שמדברת ומדברת, אני זוכר משהו בסגנון "יכול אבל לא רוצה", אני זוכר מורה שיושבת איתי לשיחת ארבע עיניים בסוף כיתה ג' ומבשרת לי על משהו דרמטי רק שלא הבנתי מה. אבא שלי ידע לספר לי אחר-כך שאני לא עולה לכיתה ד' אז נשארתי שוב בכיתה ג' כדי להבין שוב שאני לא מבין כלום, ולדעת בביטחון מלא שאני כישלון חסר תקנה, לא רק מול קבוצת השווים אלא גם מול קבוצת הצעירים ממני. אני חושב שאני מהבודדים שיכולים למצוא בפייסבוק את כל הילדים שלמדו אתי בכיתה א' - אני זוכר אותם בשמותיהם המלאים. ככה זה עם טראומות. וככה ילדים עם הפרעות קשב קשות "הסתדרו" פעם בלי ריטלין.

הטענה - הורים מכריחים את הילדים שלהם לבלוע ריטלין!
נו טוב... אלא שהורים "מכריחים" את הילדים גם ללכת בבוקר לבית הספר, כלומר ילדים הם ילדים והם לא תמיד יכולים להיות מקבלי ההחלטות. השאלה כמובן היא מהי טובת הילד. מהיכרותי עם ילדים בעלי הפרעות קשב הריטלין נחוץ להם כפי שאדם כבד ראייה זקוק למשקפי הראייה שלו. מהיכרותי עם הורים לילדים בעלי הפרעות קשב ההחלטה לתת את הריטלין לעולם אינה פשוטה ומי כמוהם מכירים בתופעות הלוואי.

מי שיוצא באופן גורף ונחרץ כל-כך נגד הריטלין, שיחשוב לרגע על הילדה הזאת בת השמונה - עם הריטלין היא ילדה ככל הילדים (שאוכלת יותר בערב ופחות בצהריים), אבל בלי הריטלין היא לא שם, לא שייכת, חווה כישלון על כישלון, מעבירה ככה יום ועוד יום ומטפחת דימוי עצמי שלילי- הרסני. אז לתת או לא לתת? ההחלטה לתת היא באחריות ההורים, אבל גם ההחלטה לא לתת היא באחריות ההורים. גם לי יש חלום למערכת חינוך יצירתית ואמיצה, שבה ילדים היפראקטיביים לצורך העניין, ישולבו בשיעורי ספורט ברוב שעות היממה. יש לי חלום שבו הילדה המעופפת הזאת תרקוד בשיעורי מחול במקום לבהות בתרגיל כפל מאונך ומצדי שלא תדע חשבון אף פעם.

מאחר והחלומות שלי הם יותר מדי שלי, מאחר ומחר בבוקר ילדים בעלי הפרעות קשב קשות ייאלצו לשבת בכיתה ולהמתין ארבעים וחמש דקות כדי לשמוע צלצול, אשר מבשר על הפסקה במקרה הטוב או על שיעור חדש במקרה הרע, מותר שנשקול ברצינות לסייע להם לעבור את היום ועוד יום הזה? כל עוד אנו יכולים?

הטענה – הבחירה בריטלין היא בחירה ב"פתרון הקל"!
ילד שנוטל ריטלין בבוקר לא רוצה לראות אוכל עד שעות הערב המוקדמות או המאוחרות אפילו, תלוי בסוג הכדור. ילדים שחוזרים לספסל הלימודים לאחר חופשת הקיץ, חוזרים ארוכים יותר ועם לחיים עגולות. הם אכלו משהו בחודשיים בהם היו ללא הכדור. תופעות הלוואי של הריטלין ידועות להורים שנותנים לילדים את הכדור. הם לא צריכים לקרוא על תופעות הלוואי שמופיעות על נייר האריזה. תסמכו עליהם שאם בחרו בכל זאת ב"פתרון הקל", מן הסתם הייתה זו החלטה שהתקבלה בכובד ולא בקלות. והם לא צריכים את מאירי העיניים ומטיפי המוסר שיוסיפו להם לרגשות האשם. וגם אם נתעלם מתופעות הלוואי, תמיד תהיה שם המחשבה המציקה הזאת שעם כל הנפלאות שהכדור הזה מביא עמו, אולי הוא גם חוסם את הילד מלהיות הוא עצמו, להתפתח בזכות הייחודיות שלו - מי יודע באמת אם אמינם היה גדל להיות אמינם, אם היה בולע ריטלין בילדותו.
הורים שבוחרים לתת לילדים שלהם את הריטלין, מקבלים את ההחלטה באופן רציונלי, מתוך שיקולים של רווח והפסד, וטוב שכך.

הטענה – ילדים לא זקוקים לתרופות אלא להורים!
העוול שנגרם להורים שבוחרים במתן הריטלין עבור ילדיהם מפני הביקורת של הסביבה, מוזן מהדמיון הקיים בין הפרעות קשב אובייקטיביות לבין הפרעות רגשיות שהן תוצאה של הורים שזקוקים דחוף להדרכה. אנו, ההורים בעידן המודרני, מודעים להשפעה העצומה שיש לנו על האופן שבו יגדלו ילדינו: האם יגדלו להיות ילדים מפויסים או מתוסכלים; בטוחים או מתגוננים; עצמאיים או מפונקים. לא פעם קורה שאנו במיטבנו, ואנו יודעים לומר לילד שלנו בדיוק את מה שיחזק אותו או ירגיע אותו, והתוצאות שלא מאחרות לבוא מוכיחות לנו את גודל השפעתנו על הילד. מכיוון שכך, הורים רבים מניחים שהכול מתחיל ונגמר בנו ההורים, ואם רק היית נותנת לי את הילד שלך ליומיים, הייתי כבר יודעת כיצד לפייס אותו, להכיל אותו, להעצים אותו.

לסיכום: אנו בהחלט צריכים להיזהר במתן ריטלין שלא לצורך וכתוצאה מטרנד, אלא שבאותה המידה עלינו להיזהר למנוע את הריטלין כתוצאה מטרנד נגדי. לפעמים נראה שרזים לא יכולים להבין שמנים, עשירים לא יכולים להבין עניים, אני לא בטוח בכך. אבל אני משוכנע שעל כל אחד מאתנו להיות צנוע כאשר הוא חווה דעה כלפי זולתו, כל עוד לא היה במקומו.

 

הכתבה פורסמה במדור ההורים של ynet ב- 7/12/11

 

 

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com